• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

השריף מגיע לעיר הקודש

מאיר בביוף

עם בקורו של הקאובוי הטקסאני, הפכה ירושלים לפרנויה בטחונית מוחלטת. היא  תהיה מסוגרת ומשותקת. אך גם בימים “כתיקונם” עיר זו פקוקה וסתומה,  שנכנעה סופית לגידוליו הממאירים של הנדל”ניזם. בכל אשר נפנה יזדקרו לנגד עינינו מפלצות בטון ואבן, שאדריכליהן באו לעולם עם מום אסתיטי מולד. תחת שכיות חמדה ארכיטקטוניות ומרחבים פתוחים, דואגים אותם אדריכלים –ועוד תמורת הון עתק – להציב מול פנינו את יצירותיהם הפאשיסטיות והכעורות להפליא. כמתנגד עקרוני לעונש מוות, הייתי נוטה להתפשר בעניינם. 

      

מאז מלחמת יוני 1967 הופכת ירושלים, בקצב גובר והולך – אפילו מסחרר – לאחת הערים הבלתי נסבלות ביותר בעולם. תנופת הבניה המפלצתית, בירושלים גופא וסביב לה, יחד עם ההגירה ההמונית אליה לאחר כיבושה של מזרח ירושלים, המיטו עליה קטסטרופה בלתי הפיכה: “ריאות ירוקות” רבות ומבנים בעלי ארכיטקטורה עוצרת נשימה נמחו מעל פני האדמה לטובת בניה המונית מחד ובניה לבעלי אמצעים מאידך. וזאת, מסיבות פוליטיות מעוותות, כמו גם מהעדר מאפיינים של אסתטיקה במסורת היהודית. אמנות ואסתטיקה מעולם לא היו הצד החזק של היהדות.

  אחרת איך אפשר להסביר את הכיעור הנורא שכופה עלינו אלפרד אקירוב עם הפרוייקט שלו בממילא?; מה חלף במוחם של הוונדלים, ובראשם פרופ` זאב וילנאי, כאשר החליטו לאיין שכיית-חמדה כטליתא קומי?; כיצד יכולה מדינה, הרואה עצמה כחברה מלאה במשפחת העמים, להחריש לנוכח חילול קברי מוסלמים בבית הקברות המוסלמי היפהפה מהמאה ה-12 בממילא, ובנוסף לנסות ולהקים בתחומו-שומו שמים!- מוזיאון לסובלנות?;  אילו חלאות אדם התירו לאחים רייכמן לעוות את הפנינה הארכיטקטונית של מלון “פאלאס” ההיסטורי, הניצב ממול בית הקברות הנ”ל?; מיהו הגאון שנתן את ההוראה להרס הנורא של רחוב יפו ההיסטורי בעבור אותו מיזם מסוייט ומיותר הקרוי הרכבת הקלה?; איזה מפגע אסתיטי עומד להזדקר מול בנין “סרגיי” במגרש הרוסים, שלא לדבר על פרוייקט הולילנד האימתני והמבחיל? וזה רק על קצה המזלג

מיום ליום ירושלים מאבדת מיופייה ומאופייה. עדיין חיים בקרבה ירושלמים אחדים, אך מזה שנים רבות שהיא חדלה להיות ירושלמית. מעיר קטנה ואינטימית היא גדלה למימדים סופר מפלצתיים, שהוסיפו כמות – ורק כמות – ללא טיפת איכות. “המשולש” המפורסם (רחובות קינג ג`ורג`-בן יהודה-יפו), שפעם היווה מפלט מרענן מתלאות היום-יום במגוון בתי הקולנוע שבו, בתי הקפה והמסעדות שהיו למוסדות – התגלגל לאזור סרק דוחה, שופע במזללות בסטייל אמריקאי (אם אפשר, בכלל, לקרוא לזה סטייל) ולמוטציות המכונות בתי קפה. “בתי הקולנוע” היו למסכי ה-lcd התלויים בבתי הקפה. הדמויות המתעוותות בהם אך מסמלות את תקופתנו.

הפשטות הירושלמית החיננית פינתה את מקומה לנובו-רישיות וליאפיות שהפכו לחקייניות של התל אביביות, חקייניתה של הניו יורקיות.  היש דבר דוחה מחקיינות של חקיינות? על עטרת ראשה של ירושלים רובצות שתי קללות: קדושתה והפיכתה לבירה הרשמית. הגדרתה כבירה הניעה את קברניטיה הכסילים של המדינה לשורה של פשעים, שאת פירותיהם הבאושים אנו קוטפים היום: הבניה הבלתי פוסקת גם בתוככי ירושלים המערבית וגם במפלצות הלוויין שמסביבה. כל אלה, כמו גם ההחלטה להעביר את האוניברסיטה להר הצופים – אחת הקריות המבחילות ביותר בתבל – נבעו משיקולים פוליטיים של טיפוסים צרי-מוחין, שבלכסיקון הפרטי שלהם הערך אסתטיקה לא היה קיים. גם לקדושתה של  העיר יש את תג המחיר שלו: יותר ויותר יהודים, על-פי-רוב דתיים, מחו”ל – בעיקר מהארצות דוברות האנגלית – רוכשים נכסים באיזורים היותר יוקרתיים, אך לא מתגוררים בהם. הם ממשיכים בשגרת חייהם, העורמת להם הררי דולרים ירוקים בארצותיהם שמעבר לים, כאשר נכסיהם בארץ מאיימים להטיל שממון על סביבתם. המדינה, שמולך הממון הוא בראש מעייניה, מעלימה עיניה מגוויעתן האיטית של שכונות כימין משה וכפר דוד (ממילא לשעבר), שהיו תוססות חיים עד מלחמת יוני 1967 , ורק כשהוסר האיום הביטחוני גורשו תושביהן המזרחים לסלאמסים “חלופיים”, ובמקומם הפכו האשכנזים העשירים שמעבר לים לנפקדים-נוכחים, אך מהסוג הנעים.

הימים של ירושלים הקטנה, האינטימית והביישנית חלפו, כנראה, לבלי שוב. היום ייפגשו בה סוחר הנפט הטקסאני וגאון הנדל”ן, הבנימינאי לשעבר והירושלמי בהווה. העיר תהיה, כאמור, תחת עוצר מוחלט. מבית כלאנו הקולקטיבי נתפעם למשמע דבקותם בערכי האדם החופשי , שמוסריותו נמדדת, כמובן, בגודלו של חשבון הבנק שלו.                                           

כנראה שיעניין אותך גם: