למי קשה במדינת ישראל? סביר שרוב הקוראות והקוראים יגידו אלו שמשתכרים שכר נמוך ומנוצלים על ידי מעסיקיהם ואינם מוגנים על ידי המערכת השלטונית. יותר מכך המערכת השלטונית היא אחת הנצלניות המרכזיות של עובדים כאלה. כמו גם נשים וגברים מבוגרים אשר צריכות להסתפק בפרוטות כדי לכלכל את חייהם. שלא לדבר על ילדים שמקבלים מהמערכת הציבורית פחות ופחות חינוך בריאות וכמובן בכספים שמגיעים אליהם ישירות. שלא להפתעתי גיליתי שהמסכנים האמיתיים הם אלו שיש להם לפחות עשרים אלף שקל לחודש נטו. הם ממש מתקשים להתקיים וצוברים חובות.
הבעיה שלהם שהם מחויבים על פי דת הצרכנים לצרוך עוד ועוד ולרצות עוד ועוד, הם גם צריכים לספק את אותו צורך קמאי של ילדיהם, ולמה? כי את הילדים הם רואים רק בסופי שבוע כי צריך לעבוד כדי להרוויח כדי לבזבז והעיקר כדי לבכות אחר כך שהמצב ממש גרוע, ויש אף השואלים האם לא כדאי למצוא מקום קצת יותר ידידותי להם ולשכמותם. אלו באמת אנשים מסכנים כיון שהם אינם יכולים להתקרב לדפוסי הצרכנות של העשירים האמיתיים, אלו שאת ענייניהם מסדירים עורכי דין כאלה או אחרים שדואגים שהללו ייהנו ממנעמי הארץ וישלמו כמה שפחות, בעיקר אם מדובר במיסים.
כתבה שכזאת, בעצם, משווה את מצוקתם של אלו שחיים מכלום, לאלו שחיים מהרבה, אם לאחרונים רע מה יאמרו האחרים. כנראה שזו דרכו של עולם, כולנו כאן כדי לסבול עד שנגיע לעולם טוב יותר בשדות הצייד הנצחיים, עד אז אין ממש מה לעשות אלא לשבת ושקט ולחכות ובדרך לצרוך כאילו אין מחר.
כתבה אחרת מדווחת על אנשים שנקלעו לחובות גדולים בשל מחויבות של בן משפחה שלהם, שלעיתים לא ידעו עליה. יש מי שצריך להחזיר 120 אלף שקל ממשכורת של 5000 שקל לחודש, משהו שהוא לא ממש אפשרי. במדינת ישראל ככל שהמצב הכלכלי של פרטים טוב יותר יש להם נטייה להצהיר על מסכנות, אולי זה מפאת אמונה שאף פעם אסור להצהיר שטוב, או שזו עוד דרך למנוע דיון אמיתי בשינוי חברתי שלא יהיה רק לטובת אלו שכבר עכשיו מצבם שפיר.