לפני זמן לא רב פרסם ה-OECD נתונים עדכניים, פחות או יותר, על מגוון מדדים, כולל מדדים חברתיים. בעיון קצר בנתונים ועבודת ניתוח פשוטה מצאתי שיש קשר הדוק בין הוצאות רווחה אי שוויון, ובשביל הקטע, גם שיעור האסירים במדינות השונות. מצאתי שהקורלציה בין הוצאות חברתיות לאי שוויון גדול (.70- ומובהק לפי כל סטנדרט, הסיכוי שהקורלציה לא נכונה נמוך מעשירית אחוז), כמו כן נמצא שהוצאות חברתיות משפיעות על שיעור האסירים (.35- במובהקות של 5%). כל שלמי שחשוב אי השווים צריך להיות חשוב גם הוצאות החברתיות.
לא פעם אנו נחשפים לאמירה שהחוב הממשלתי בישראל גדול לעין שיעור מבמדינות האחרות על כן צריך להקטינו ל-60% ומטה כמו במדינות האחרות, אלא, שכמעט כרגיל, הנתונים לא בדיוק תומכים באמירה הזו, הממוצע של החוב הלאומי במדינות ה-OECD הוא 77.1% ובאירופה 74.8%, למיטב זכרוני איננו רחוקים מכך. הגירעון הוא 1.8%- בכלל המדינות ו-1.6%- באירופה, כפי שזכור לי בשנה שעברה היה לנו עודף תקציבי. כמובן יבוא מישהו ויאמר שבמדינות סקנדינביה יש עודף תקציבי ואם אנו רוצים לדמות אליהן אנו צריכים לעשות כמותן, תשובתי תהיה כאשר נגיע למצב אי השוויון בהן, ההוצאות החברתיות שלהן, שיעור האסירים אצלן, שיעור העניים, בעיקר הילדים, ועוד דברים טובים שכאלה אזי ראוי שנדמה להן גם בנושא הזה.
בניו יורק טיימס פורסמו שני מאמרים מעניינים האחד, בודק את שיעור האסירים במדינות השונות ומנסה להסביר למה שיעור האסירים כה גבוה בארה”ב כ-750 אסירים ל-100000 נפש, בדנמרק למשל המספר הוא 66, אפילו בסין השיעור קטן הרבה יותר, 119, בישראל המספר הוא 305. בעוד אוכלוסיית ארה”ב מונה 5% מאוכלוסיית העולם אוכלוסיית האסירים שלה מהווה 25% מאסירי העולם, אכן ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
מי שרוצה להבין את המשבר הכלכלי הנוכחי בארה”ב ראוי שיקרא/תקרא את המאמר הארוך והמעניין הבוחן את תפקידן של חברות הדירוג האשראי במשבר. ויותר מכך להבין כיצד מייצרים מכשירים פיננסיים הנגזרים ממשכנתאות בדרך שאינה יכולה אלא להוביל למשבר. כיון שחברות דירוג האשראי הפכו, באישור השלטונות, לנותנות ההכשר לניירות ערך אג”חים ועוד, הדירוג שלהן הוא בעצם הכלי המאפשר למכור ניירות שאינם שווים הרבה, ולפעמים כלום. במאמר מתוארת גם ההתפתחות של חברות הללו, ניגוד האינטרסים שלהן, ובכלל דרך העבודה הפחות ממקצועית שלהן.