מחר הוא היום הבינלאומי לבטיחות ובריאות בעבודה, נושא שאינו זוכה לתשומת לב בישראל. בעולם נהרגים 6000 איש ואישה ביום בתאונות עבודה, 2.2 מיליון בשנה. כ-270 מיליון איש ואישה נפגעים בשנה כאשר ממוצע ההיעדרות מעבודה הוא 3 ימים. מספרים מזוויעים, כמו כן יש טענה שמספר הנפגעים עולה בשנים האחרונות. זה נשמע די סביר לנוכח המדיניות הרואה בעובדים כלי עבודה הנתונים למאמצי התייעלות גוברים והולכים בכדי להגביר את הרווחים של אדוני העולם, בעלי ההון.
בישראל מפרסם המוסד לבטיחות וגיהות נתונים שנתיים על הנפגעים בתאונות עבודה שקיבלו דמי פגיעה, ימי העבודה שאבדו למשק ומספר ההרוגים. בשנת 2007 מספר ההרוגים היה 51 (נתוני 2007 אינם סופיים) לעומת 61 ב-2006 ו-104 ב-1997. מספר ההרוגים אינו כולל נפגעי תאונות דרכים בדרך לעבודה, או אלו שמתו ממחלות מקצוע (לי לא ברור מה זה) כך שיש ירידה במספר ההרוגים, לפחות משהו אחד טוב. מספר האנשים שקיבלו דמי פגיעה הוא 67000 ב-2007, כאן נכללים רק אלו שנעדרו מעבודה מעל ל-9 ימים, ובשנת 2005 הועלה מספר הימים ל-12. עד 2002 התקופה המרבית לתשלום דמי פגיעה היה 182, ומאז 91 ימים.
כמובן שמספר ההרוגים הוא המספר המשמעותי ביותר אבל לאלו שמתעניינים אך ורק בנזק הכלכלי נמצא שימי העבודה שאבדו למשק כתוצאה מתאונות ב-2007 היה 2,291,149 ימים, מספר דומה היה גם בשנים הקודמות. התשלומים הסתכמו ב-שני מיליארד ושבע מאות חמישים מיליון בקירוב. בכל זאת הכתיבה בנושא מצומצמת עד אימה. לעומת זאת כאשר ימי עבודה שאובדים למשק עקב שביתות מגיע למספרים דומים יש צעקות עד השמיים על הריסת המשק הישראלי. כך כאשר ימי השביתה שאבדו למשק ב-2003 היה 2,752,159 הצעות חוק לרוב תבעו להחליש את כוחם של העובדים לפתוח בשביתה, ביניהן הצעת החוק של השרה לענייני חגיגות השישים. אבל שביתות זה משהו שפוגע בכלכלה ותאונות עבודה זה סתם פוגע בבני אדם, בעיקר באלו, שמשום מה, עובדים בעבודות הקשות והמסוכנות ביותר בדרך כלל גם בשכר נמוך, אז למה באמת להתעניין בהם.