• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

א' מהחוג לסוציולוגיה

ואלמלא היו צצים פתאום הסיפורים על הפרופסורים והסטודנטיות שלהם, סיפורים שהאוניברסיטה הקפידה ומקפידה לטאטא מתחת לשטיח, ואלמלא (ולהפתעתי), בשנות השתיקה שלי – שתיים במניין – הסתובב פרופסור א’ כמו טווס וסיפר לכל חברי הסגל שהוא מרגיש רב-תרבותי כי היה לו רומן עם סטודנטית מרוקאית, אולי לא הייתי כותבת את הרשימה…
אורטל בן דיין

אומרים שסוציולוגים לא מסוגלים להתבונן בעולם שלא דרך משקפיים סוציולוגיים, מה שהופך כל סיטואציה בחיים –  מניקיון הבית עד למפגשים רומנטיים –  למאמר איכותני בפוטנציה. כשאני חושבת על המשפט הזה, אני נזכרת בתקופה שפגשתי את א’. א’ היה מרצה שלי בתואר הראשון בסוציולוגיה, וגם אמר לי פעם שזה די מדליק אותו שאני מרוקאית, אבל אם הייתי אתיופית זה היה מושלם.

נזכרתי בכך שוב לא מזמן, כשתלמידות מפקולטה אחרת לחששו במסדרונות שגם אחד החברים של א’, שלצורך העניין נכנה אותו ד’, הוא חובב לא קטן של, איך נאמר זאת, יחסי מרות המבוססים על מפגשים בין-עדתיים. תוך כדי כך חשבתי שבעצם גם לי קוראים א’, כי זו האות הראשונה של שמי, אורטל, השם שפרופסור א’ אמר שהוא קצת בעייתי כי הוא “לא מתנגן לו טוב על הלשון” והרי הבדיחה אומרת ש”גם אם קוראים לך ביל גייטס, אם קראת לבת שלך אורטל צמצמת את אפשרויות התעסוקה שלה לפיצוציה וחנות בגדים”. אז כבר הבנתי שמצוינות באקדמיה, כלומר להיות סוג א’, מזוהה עם שייכות למועדון הא”א (אליטה אשכנזית), ואני לא נמנית על חברי המועדון.

אז נחזור לפרופסור א’ – שהוא גם א”א – שנהג לשזור בשיחות שלנו הערות גזעניות, גם כי הוא מאמין בהן וגם כי הוא נהנה לראות אותי מתרגזת. באחת הפעמים אמר שרמת האוניברסיטאות בארץ יורדת ככל שיש בהן יותר מזרחים – כשהתרגזתי ראיתי שזה מדליק אותו ולא רק מבחינה סוציולוגית-מחקרית: הבחנתי שבזמן שאני מדברת באסרטיביות על אחוז התלמידים שהגיעו לאוניברסיטה מן הפריפריה, הוא מסמן לעצמו וי ליד הקטגוריה “דם חם”.

בחלוף הזמן צחצוחי החרבות בין פרופסור א’ וביני עברו, כמו שקוראים לזה אצלנו בחוג, סובלימציה מתוחכמת. דיון אינטלקטואלי הפך לפלרטוט קטן שהפך להיות רומן קטנטן, ובלהט הוויכוחים נראה היה שהסטודנטית א’ מנסה לכבוש את מבצרו של הפרופסור א’, ואילו הפרופסור א’ מנסה לחדור אל מבצרה של הסטודנטית א’, מה שאפילו די החמיא לי, כי זה בכל זאת פרופסור א”א, ואני בסה”כ הסטודנטית א’, וההתעניינות הלא-אקדמית הזו החמיאה לי יותר מכל ציון מעולה שקיבלתי. חוץ מזה, אף פעם לא חיזר אחרי פרופסור כשגרתי בקריית שמונה, שבכלל אין בה פרופסורים.

***

כשזה קרה הייתי בת עשרים וארבע, שזה לא מבוגר אבל גם לא ממש צעיר. מאז א’ ואני נפרדנו כ”ידידים” והסיפור לכאורה נשכח, ואני לא יכולה לומר שזה מקרה קלאסי של ניצול יחסי מרות כי המציאות קצת יותר מורכבת מזה, אבל  בטח לא סיפור רומנטי של התאהבות הדדית, כי המציאות הרבה יותר מורכבת מזה (1) וכששואלים למה לא התלוננתי אני עונה שכולנו אנשים מבוגרים (וביני לבין עצמי חושבת שרגע לפני סיום תואר בהצטיינות הדבר האחרון שהייתי צריכה זה תסבוכת סוג א’).

ואלמלא היו צצים פתאום הסיפורים על הפרופסורים והסטודנטיות שלהם, סיפורים שהאוניברסיטה הקפידה ומקפידה לטאטא מתחת לשטיח, ואלמלא (ולהפתעתי), בשנות השתיקה שלי – שתיים במניין – הסתובב פרופסור א’ כמו טווס וסיפר לכל חברי הסגל שהוא מרגיש רב-תרבותי כי היה לו רומן עם סטודנטית מרוקאית, אולי לא הייתי כותבת את הרשימה  הזו.

הכותבת היא מאסטרנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית


1.  “דלת ההרמון” מאת נירית צארום שפורסם באתר זה.

כנראה שיעניין אותך גם: