• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הספין הציוני ותפקידו בפוליטיקה

יריב מוהר

לא ברור עד כמה תרם קמפיין “הוא לא ציוני” שהופנה נגד המועמד לראשות עיריית ת”א, ח”כ דב חנין, לזכייתו של רון חולדאי, אבל אני מאמין שהיה לו חלק לא מבוטל ברתיעה של האנשים מחנין ואפילו בתמיכה בחולדאי. מה שברור הוא שהנושא הזה חורג מהמישור הצר של בחירות מוניציפליות. ומדהים במיוחד שהקמפיין הזה בא  מצד אנשי שמאל ציוני, רובם סוציאל-דמוקרטים, שאינם שונים הרבה באג`נדה המעשית שלהם מחנין.

לי יצר הקמפיין תחושה של דה ז`ה וו. העדויות העצמיות הללו של התוקפים את חנין כי הם ציונים והוא לא הזכירו לי דווקא קטע מהתוכנית שהייתה אהובה עלי בילדותי, “רחוב סומסום”, על ההוא שכל הזמן רוצה להיות “שם” ומכריז כי הוא “שם”, אבל כולם טוענים שהוא דווקא “כאן”.

מדוע לא מכבדים את הכרזתו של אותו אדם, הגדרתו העצמית, כי הוא “שם”? מכיוון שבפועל, מה לעשות, הוא כאן. מה זה ואיפה זה “שם”? מה ההגדרה של “שם”? בערך כמו ההגדרה העממית להיות ציוני.

הציונות מוגדרת כתמיכה בקיומו של בית לאומי יהודי (לא בהכרח מדינה) בארץ ישראל (לא בהכרח כל ארץ ישראל), זה ברור ומוחלט. אבל זו הגדרה מצומצמת שגם בחד”ש צפויים להסכים לה. התשובה העממית יותר, והאנציקלופדית פחות, לשאלה “מה זה ציונות?” תלויה בנשאל – היא מקבילה לשאלה איך צריכה להיראות ישראל. כלומר היא יחסית כמעט כמו המילה “שם”.

אין על שאלה זו הסכמה ומראשיתה לא הייתה עליה הסכמה. חלק משמעותי ממי שנחשבים לאבות הציונות ראו את המסגרת המדינית הראוייה בישראל כמסגרת דו-לאומית, והיו בוודאי מעבירים כיום צמרמורת בגבם של מי שלקחו מונופול על הציונות. למעשה, אם דב חנין לא ראוי להיות ראש עיר עברית בישראל, הרי שלבטח אחד העם לא ראוי להיות רחוב חשוב בעיר זו (ואולי באמת צריך לחשוב על קמפיין מול העירייה למען תיוגו מחדש של רחוב אחד העם ה”לא ציוני”, אולי נקרא לו “גנדי”?).

הגדרה עצמית לעומת בחינה של פעולות בפועל.

יש לקחת בעירבון מוגבל את עניין ההכרזה, כלומר את עניין העדות העצמית שמועמד פוליטי מעיד על עצמו לגבי זהותו הרעיונית בכלל ולגבי זו הציונית או הלא ציונית בפרט. עם מושג הוא כל כך יחסי, מקביל ללהיות “שם”, הרי שהוא לא מצביע על שום נקודה מוחשית במרחב הפוליטי. הגדרה כזו מלמדת בעיני מי המועמד מנסה לשאת חן או עם מי הוא מנסה לקיים דיאלוג, יותר מאשר על עמדתו. חישבו על מי חשב אהוד ברק כשהכריז שהוא “שם”, כלומר – “סוציאליסט” (ופה מדובר במושג מגובש בהרבה). אם חנין בוחר ב”לא ציוני” הרי זה שאת הדיאלוג שלו הוא מנסה לקיים עם המיעוט הערבי, ואילו יחימוביץ מנסה לפנות לפועל היהודי שנפשו הופרטה.


הניאו-ליברליזם הוא האויב האמיתי של הציונות כקולקטיב.

מוזר במיוחד שח”כ שלי יחימוביץ יצאה נגד חנין בטענה כי איננו ציוני. צריך להזכיר שיחימוביץ וחנין שותפים לדרך ההתנגדות למודל המדינה הניאו-ליברלי, למדינת “שומר הלילה” שאחראית בעיקר לענייני ביטחון ונותנת לשוק החופשי לעשות את שלו בשאר התחומים. השאיפה למדינה שאיננה רק הסדר בירוקרטי, משמעה שהמדינה צריכה גם לבטא, לתמוך ולפתח את התרבות של אזרחיה – תרבות זו היא באופן דומיננטי יהודית, משום שרוב מוחץ של אזרחי ישראל הם יהודים. תרבות משותפת היא גם הבסיס לאתוס לאומי ותחושה של סולידריות מאחדת. ולכן במובן הזה גם חנין וגם יחימוביץ, בין אם יסכימו לכך ובין אם לאוו, מקדים מודל של מדינה יהודית – הם “שם”, גם אם אחד מהם מכריז שהוא “כאן”, במחנה הלא ציוני.

גורל המדינה היהודית, ליבתה של הציונות העכשווית, אינו תלוי במשחק הדמוקרטי.

בואו נביט לרגע בח”כ שלי יחימוביץ ודוברים נוספים מה”שמאל” שיצאו נגד היותו של חנין “לא ציוני”. אין לי דבר אישי נגד ח”כ יחימוביץ, להפך, אני מעריך אותה מאוד. אבל האם היא ציונית יותר מחנין ובאיזה מובן? נכון, היא הכריזה על עצמה שהיא “שם”, כלומר במחנה הציוני, אבל מה במיקום הממשי שלה מרחיק אותה מלהיות “פה” – כלומר בקוטב שהרבה אנשי ימין, כמו גם מקהלה של טוקבקיסטים, מגדירה כ”פוסט-ציונות”? מעבר להגדרה העצמית, שיש לה בהחלט חשיבות מסויימת, מה מהותה הציונית של יחימוביץ? כיצד היא יכולה, למשל, להבטיח מדינה יהודית?

יחימוביץ תומכת בשוויון אזרחי לאזרחים לא-יהודים בישראל. אם אלו יהפכו לרוב, איך בדיוק תישאר מדינת ישראל מדינה יהודית? האם חוק יסוד, ואפילו אם הוא ניתן לביטול רק ברוב מיוחס, יכול לדעת יחימוביץ לקבוע ולהציל את “יהדותה” של המדינה במקרה של אובדן הרוב היהודי? והתשובה: רק אם מבטלים עיקרים רבים של השיטה הדמוקרטית, ונשארים עם רפובליקת בננות – שתרחיק יהודים רבים נוספים מישראל. אז במה הועילה הכרזתה הציונית (חוץ מלרון חולדאי)?

כוחם של מעשים על פני הכרזות

לעומת זאת, מודל הפיתוח שמציע חנין, עשוי היה ליצור פה כרך עברי ירוק, ליברלי, סוציאלי (בהחלט לא קומוניסטי), ידידותי לאזרח וקשוב למיעוט הערבי ולקבוצות אתניות שונות שבתוכו ולשכונות הדרום שלו. זו הדרך למשוך יהודים מהתפוצות, שרובם מתרכזים בארה”ב ובעולם המערבי והם בעלי תפישות ליברליות, רב-תרבותיות ואף פרוגרסיביות.

באווירה הלאומנית הקיימת היום בישראל ספק אם חנין יכריז שהוא “שם”, במחנה הציוני. אבל אם מעשה של הפרחת הכרך העברי איננו בגדר מעשה ציוני, אז כנראה שהציונות היא באמת אותו “שם” ערטילאי חסר משמעות ממשית.

ייתכן אף שכל חבורה זו של מבקרי חנין קמים בבוקר ושואלים: מראה מראה שעל הקיר, מי הכי “שם”, מי הכי ציוני בעיר? תיהיו בטוחים שהתשובה איננה רון חולדאי.

כנראה שיעניין אותך גם: