סיפורן של שתי שכונות שזכו לטיפולה של החברה לפיתוח מזרח ירושלים

בשנת 1966 יזם טדי קולק – ראש העיריה המיתולוגי של ירושלים, את הקמתה של החברה לפיתוח מזרח ירושלים (פמ”י). מטרות החברה היו לפתח תשתיות ואתרי תיירות במזרח ירושלים ובמערבה והבעלות עליה התחלקה בין עירית ירושלים למדינת ישראל (33% העיריה ו 66% משרד התיירות). באותם ימים, טרם מלחמת ששת הימים, המונח מזרח ירושלים התייחס לשכונות לאורך קו התפר: שכונת מוסררה, ימין משה, ממילא והאזורים שגובלים בעיר העתיקה ובתחומי השלטון הירדני. 

אחד הפרויקטים הראשונים שבו עסקה פמ”י היה פינוי האוכלוסיה בשכונת ימין משה. בימים ההם, שנות השישים, השכונה כללה בעיקר מזרחים יוצאי טורקיה וכורדיסטאן ונחשבה כשכונת ספר לא אטרקטיבית למגורים. על מנת ליצור עניין תיירותי בשכונה הוחלט להחליף את התושבים: ממזרחים שרובם מהמעמד הסוציו-אקונומי נמוך עד בינוני לאשכנזים מהמעמד הבינוני ומעלה או כפי שנוסח הרעיון על ידי הממשלה והעיריה “יישוב השכונה באמנים, אקדמאים ואנשי רוח”.

פמ”י שהוקמה באותה עת לקחה חלק פעיל בפינוי התושבים יוצאי עדות המזרח והפיכת השכונה לשכונת יוקרה. בשלב הראשון הוצע פיצוי לתושבים וחלקם התפנו מרצון. לימים התברר שהפיצוי אנו מספיק לקניית דירה חדשה והתושבים שפונו (שכאמור היו מהמעמד הבינוני-נמוך), נאלצו להתמודד עם בעיות מגורים חדשות. חלק מהתושבים לא רצו להתפנות ובשנת 1968 הוצאו צווי הפקעה לבתי השכונה ותהליך הפינוי הושלם תוך מחאות והתמרמרות התושבים. לדעת רבים הפינוי של שכונת ימין משה היה אחד הסיבות להקמתה של תנועת הפנתרים השחורים בראשית שנות השבעים (1971).

לאחר מלחמת ששת הימים החלה פמ”י לפעול לפיתוח אתרי תיירות בעיר העתיקה ובמזרח ירושלים ובמשך עשרות שנים עסקה ביזום ופיתוח עבודות תשתית שונות ובפיתוח אתרי תיירות כדוגמת טיילת החומות, מוזיאון הרכבל, מרכז דוידסון שבקרבת הכותל המערבי, מערת צדקיהו שבין שער שכם לשער הפרחים, ועוד מגוון רחב של פרויקטים. רובם של הפרויקטים לא הובילו להתנגדות הפלסטינים- תושבי מזרח העיר וחלקם אף התקבלו בברכה.

בימים אלה החלה פמ”י לבצע עבודות פיתוח בכפר הפלסטיני סילוואן אשר במזרח ירושלים, מרחק של כמה מאות מטרים מזרחית לשכונת ימין משה. עבודות הפיתוח משתלבים בפיתוחו של הגן הלאומי “עיר דוד” אשר נמצא בשטח הכפר. האתר “עיר דוד” טומן בחובו שכבות ארכיואלוגיות בנות אלפי שנים – החל מראשית העיר ירושלים ועד ימינו. מזה מספר שנים האתר מנוהל על ידי עמותת אלע”ד- שמטרתה “לחזק את הקשר היהודי לירושלים על ידי התיישבות בירושלים המזרחית”. עמותת מתנחלים זו מרכזת את עיקר מאמציה בכפר סילוואן (לאחרונה העמותה פועלת גם בהר הזיתים ומקומות נוספים במזרח העיר) וניהול הגן הלאומי “עיר דוד” על ידה מהווה דוגמא לניכור וההתעלמות של הרשויות הישראליות מהתושבים הפלסטינים של הכפר. התושבים מרגישים שהאתר נלקח מהם מסיבות פוליטיות, ונעשים ניסיונות להפריד בין הכפר לאתר כאילו ששניהם לא נמצאים באותו מקום. התושבים מרגישים לא רצויים ואף מאוימים מביקור בשטח הגן הלאומי, ושטחי ציבור של הכפר נתחמים על ידי גדרות לצורך חפירות ארכיאולוגיות והופכים לכניסה בתשלום כחלק משטח הגן הלאומי.   

עבודות הפיתוח של פמ”י בכפר עוסקות בשיפור תשתיות ביוב, מדרכות, תאורה, כבישים וכד`. סוג של פרויקט שפמ”י מתמחה בו. בכפר סילוואן חיים כ 40,000 תושבים ונחשב לאחד האזורים העניים ביותר בירושלים בפרט ובארץ בכלל. החוסר בתשתיות בכפר משווע לפיתוח והשקעה ועד היום אין בכפר בית ספר תיכון, חסרים כיתות לימוד וגני ילדים, ועוד מגוון רחב של שירותים (דואר, קופת חולים ועוד). עבודות הפיתוח לצורכי תיירות ואסתטיקה של פמ”י נתפסים כהמשך ישיר של הפיתוח התיירותי של האתר הארכיאולוגי “עיר דוד” תוך התעלמות מהצרכים האמיתיים של התושבים ומתוך תפיסה שהתיירות קודמת לרווחתם.

התפיסה האנכרוניסטית שפיתוח אתרי תיירות קודמים לצרכי התושבים ופינויים הוא הכרח פינתה את מקומה להבנה שאי אפשר לפנות תושבים או להתעלם מהם בשם אתר ארכיאולוגי או מקום בעל פוטנציאל תיירותי. התפיסה הרווחת כיום בעולם היא שהתושבים הם חלק מהעבר של המקום. השקפה המופיעה במספר אמנות בינלאומיות (למשל אמנת ICOMOS – המקובלת על ישראל).   

במהלך השנים מאז פינוי התושבים בני עדות המזרח של שכונת ימין משה וכניסתם של דיירים אשכנזים, אופיה של השכונה השתנה. בעשרים השנים האחרונות ימין משה הפכה לשכונת רפאים: רוב הבתים הם בבעלות אנשים עשירים החיים בחו”ל ומגיעים לארץ לביקורים קצרים כך שבמשך רוב השנה מעט מאוד תושבים חיים בשכונה. המבקר בשכונה כיום מרגיש שזו שכונה ללא חיים: בתים ציורים, רחובות נקיים ושכונה חסרת חיים.

חששם של תושבי סילוואן שהפיתוח התיירותי של פמ”י בשילוב ניהול הגן הארכיאולוגי “עיר דוד” על ידי עמותת אלע”ד, יוביל לתופעה דומה למה שקרה בימין משה: חילוף אוכלוסיה כחלק מאותה תפיסה רעה ומוטעת שהממצא הדומם – עתיק וחשוב ככל שיהיה, חשוב יותר מהתושבים כיום.    

פינוי שכונת ימין משה היה חלק מההתעלמות של הממסד מהמזרחים בדיוק כמו שבניית מדרכות בסילוואן העניה והדלה הוא המשך ההתעלמות מבני התרבות המזרחית. אז יהודים והיום ערבים.

לא נותר אלא לקוות שהרשויות בישראל יתעשתו בזמן ויבינו שפיתוח תיירות לעולם אינו יכול להיות לפני צרכי התושבים. רווחתם של האנשים החיים כאן כיום הוא הבסיס האיתן ביותר לעתיד האיזור ולא החזות של אתר תיירות – חשוב ככל שיהיה.

* הכותב הוא ממייסדי הסיור “משילוח לסילוואן” – www.alt-arch.org  סיור ארכיאולוגי אלטנטיבי בכפר סילוואן שעוסק בארכיאולוגיה כדרך לגשר ולקרב בין העמים ומניעת השימוש בארכיאולוגיה ככלי להעצמת הסכסוך הישראלי-פלסטיני.