• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מה יש לנו נגד המלחמה בעזה

רן הכהן

לאור המגמה הרווחת – במאמריהם של ארי ימיני, בן-דרור שביט, תואמיהם בתקשורת וספיחיהם בטוקבקים, כולל כאן באתר – לסלף את טיעוני המתנגדים למלחמה כדי להציגם כ“שונאי ישראל” ו/או סהרוריים, אני מרכז כאן את עיקרי הטיעונים של מתנגדי המלחמה, על פי התרשמותי. תיקונים והשלמות יתקבלו ברצון.

לא כללתי כאן את טיעונם של המתעוררים מאוחר (השמאל הציוני), כלומר של אלה שתמכו במבצע מראשיתו אך ממליצים לעצור אותו בקרוב; וגם לא את הטיעון הפציפיסטי (והפמיניסטי?), השולל כל מלחמה באשר היא.

(0) אין עוררין על זכותה ועל חובתה של מדינה, וישראל בכלל זה, להגן על אזרחיה. גם אין חולקים על כך שירי אל אוכלוסיה אזרחית, והירי הפלסטיני מעזה בכלל זה, הוא פשע מלחמה ואין להשלים עמו. מכאן שהמתקפה הישראלית על עזה, במידה שהיא מוגבלת להפסקת הירי אל שטח ישראל, היא מעשה חוקי ביסודו. אבל לא כל מעשה חוקי ביסודו ראוי לתמיכה.

(1) טיעון מוסרי: המתקפה על עזה פסולה מפני שאפשר היה למנוע את הירי הפלסטיני בדרכי שלום. הפסקת האש של ששת החודשים שקדמו למתקפה מוכיחה זאת. משא ומתן יכול להביא להפסקת הירי ולשחרור הדדי של חטופים, ללא המחיר הבלתי נסבל של הקזת דם, זריעת אימה ושנאה לדורות, הרס הסביבה ונזק כלכלי כבד בצד הפלסטיני, ובצד הישראלי – סיכון חייהם ושלומם של מאות אלפי ישראלים, והמחיר הכלכלי הכבד, הישיר והעקיף.

(2) טיעון פרגמטי: המתקפה על עזה פסולה מפני שלא תשיג שום מטרה. לחילופין, המתקפה נועדה להשיג מטרות מפלגתיות בלבד, כחלק ממערכת הבחירות. גם דוברי הממשלה עצמם מודים שאין סיכוי לחסל את יכולתם של הפלסטינים לשגר טילים; שאין סיכוי להפיל את שלטון החמאס; ושבסיום המלחמה יגיעו להבנות דומות למדי לאלה ששררו לפניו. יעדים אלה אינם מצדיקים את היציאה למלחמה ואת מחירה הנורא, שמלוא היקפו אינו ניתן לחיזוי כלל.

(3) טיעון חוקי: גם אם המתקפה מוצדקת ביסודה, הרי אופן ניהולה כפוף לכללי ההבחנה בין אזרחים ללוחמים ולכללי המידתיות (המוסברים מצוין בווידאו שברשימה “דיני מלחמה” כאן באתר). הטענה היא שהפעולה הישראלית מפירה הן את עקרון ההבחנה (פגיעה בזדון באזרחים וביעדים אזרחיים כגון משרדי ממשלה, תחנות שידור, בית כלא, שוטרים שאינם לוחמים) והן את עקרון המידתיות (מיליון וחצי אזרחים החשופים וסבל לא מידתי של טרור, מניעת טיפול רפואי בחולים, פגיעה באספקת החשמל, המים, המזון, מניעת שינה ופגיעה בחיים תקינים; הרג בשוגג של עשרות ילדים, נשים ואזרחים אחרים, פגיעה בשוגג בבית חולים, בתשתיות). על כן יש להתנגד למלחמה, או לפחות לאופן ניהולה.

(4) טיעון הכיבוש: רצועת עזה היא שטח כבוש בידי ישראל (על כך ברשימתי הקודמת כאן באתר), ועל כן לתושביו יש זכות להתנגד בכוח לכיבוש. במסגרת מערכת היחסים הזאת, מובן שבסופו של דבר הצד הפלסטיני הוא הצודק (למרות פשעיו), ושהפתרון לעימות הוא בסיום הכיבוש. לפי ההחלטות הבינלאומיות ולפי הסכמים שישראל חתומה עליהם, רצועת עזה והגדה המערבית מהוות יחידה פוליטית אחת, ולכן סיום הכיבוש חייב לחול על היחידה כולה; אי אפשר לסיים את כיבוש עזה בשעה שהגדה עדיין כבושה. המלחמה הנוכחית היא איפוא חלק מהמלחמה הכוללת על הכיבוש (“מלחמת היום השביעי של מלחמת ששת הימים”, ב` מיכאל, ידיעות אחרונות, 28.12.08), ומי שמתנגד לכיבוש צריך להתנגד גם למלחמה הזאת.

כנראה שיעניין אותך גם: