• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

ליברמן: תמונת המראה של השמאל

אמנון רז-קרקוצקין

במקומות שונים בארץ היו תלויים תקופה ממושכת זה לצד זה שני שלטים: שלט של “ישראל ביתנו”, ושלט של יוזמת ז`נבה שלשונו “יוזמת ז`נבה זה טוב ליהודים”. לכאורה שני שלטים של שתי גישות מנוגדות, אלא שבפועל לא רק שאין סתירה בין השניים, אלא שהם משלימים זה את זה.

השלט של יוזמת ז`נבה אכן משקף את תפיסת השלום של השמאל הישראלי: לא חזון של קיום משותף המבוסס על שוויון והכרה הדדית אלא עיקרון ההפרדה. המטרה היחידה היא לשמור על הרוב הדמוגרפי, באופן המגדיר מראש את אזרחיה הערבים של המדינה כאויבים, כ”בעייה”. חזון השלום הוא חזון של חומות, ממשיות ולא ממשיות, וחזון ההפרדה, ממש כמו של ליברמן. הקו הפוליטי של ליברמן קרוב הרבה יותר לזה של מרצ מאשר לאנשי ימין כמו בני בגין.

אני בהחלט שייך לאלה החרדים מאד מעלייתו המטאורית של ליברמן. היא מפחידה והיא תשפיע על חיינו, אבל היא אינה מפתיעה. אדרבא, רצונו של ליברמן להעביר אזרחים ערבים (ללא אדמותיהם, שהופקעו ממילא לטובת ישובים יהודים, רובם קיבוצים), הוא המסקנה ההגיונית של “ז`נבה טוב ליהודים”. גם תומכי השלום, בדיוק כמו ליברמן, מציגים את הערבים בישראל כאיום. מעבר לכך, הויכוח בין מרצ לליברמן נסוב על מספר התנחלויות שהראשונים רוצים לפנות, וליברמן מתעקש על השארתן. באופן הגיוני מציע ליברמן לעשות את ז`נבה טובה ליהודים עוד יותר, עם פחות ערבים. החלום הוא אותו חלום.  

יתר על כן, רצוי לזכור שמי שבאמת המחישו, ובאופן בוטה, עד כמה מוגבלת האזרחות של הערבים היו דווקא אנשי “מחנה השלום”: באירועי אוקטובר 2000, בזמן ממשלת העבודה (עם יוסי ביילין, אדריכל ז`נבה בתפקיד שר המשפטים) ובחסות מרצ. איש מהם לא פצה פיו ואף לא הביע הרהור בזמן שהירי בוצע. להיפך. כלפיהם, לא כלפי ליברמן, מופנה דו”ח ועדת אור. לכן נשמעת זעקתם נגד ליברמן כה פתטית.

זה לא אומר שליברמן לא עלול לעשות דברים יותר חמורים, אם כי מי שתמכו במטווח שבוצע על עזה לא יכולים יותר לפתוח את פיהם. הם כבר העניקו את הלגיטימציה לדברים שהיו נשמעים דמיוניים רק לפני מספר שנים.

המראה שמציב ליברמן

על רקע זה יש לראות את מתקפת השמאל נגד ליברמן. ליברמן מציב בפני השמאל הישראלי מראה ומחייב אותו להתבונן בעצמו, בעקרונותיו. הוא אומר בבוטות את המשתמע מאותם יסודות שעליהם נשענת השקפת עולמם, השקפת ההפרדה. יש הבדל בסגנון, והסגנון הוא אכן חשוב. יש גם סכנה גדולה ואמיתית מכך שהוא יזכה בכוח ביצועי למימושם. אבל עלייתו היא בעיקר הביטוי לכשל של תפיסת השלום של גוש קדימה-מרצ. זאת בפרט כאשר גם ליברמן וגם מרצ תמכו באותה פסקנות במטווח הקטלני על עזה.

למעשה גם הסגנון הויזואלי לא שונה: התשדיר של מרצ נגד ליברמן עשוי באותה צורה של התשדירים של ליברמן נגד הערבים. לא עמדת הזדהות עם הערבים המאויימים מביאה מרץ, לא עמדה של מאבק לצד הערבים, אלא אותה אסטרטגיה של הפחדה. אין שום הבדל: יציאה סטליניסטית נגד מי שמכונה סטליניסט. בשלב הראשון לא ברור אם זה תשדיר של ליברמן או של מתנגדיו.

במיוחד לא ברורה עמדתם של אלה במפלגת העבודה אשר קובעים שלא ישבו עם ליברמן בממשלה. הרי הם עצמם הצביעו בעד הצעתו של ליברמן לפסול את בל”ד, ובכך הודיעו שהם שותפים לקווי הנאמנות שהוא מציב.

זה גם מסביר את קריסתו הצפוייה של ה”שמאל” הישראלי, שמנסה להגדיל את כוחו רק על בסיס החרדה, ואין לו שום אלטרנטיבה זולת יוזמת ז`נבה חסרת השחר, שחתמו כמה חוגים בישראל עם האופוזיציה הפלסטינית. התכנית ההזויה הזו יוצרת אשליה של סוף הכיבוש, וכך מאפשרת את העמקתו.

אולי ההפסד הצפוי, לצד ההישג חסר התקדים של ליברמן, יביא את אותם חוגים המכונים “מחנה השלום” להבין שכדי להיאבק בליברמן עליהם להציב אתגר אחר: לא הפרדה אלא שוויון, שותפות והכרה הדדית. לא בהכרח זה יבוא דווקא מהמחנה המוצג כ”שמאל”.

לפי שעה, המפלגות היחידות שמציבות את האתגר הזה הן המפלגות הערביות, הקוראות לדמוקרטיזציה של המדינה. קונצנזוס מוחלט, מליברמן עד אורון, דוחה זאת על הסף תוך דמוניזציה של אלה התובעים הכרה כאזרחים שווים. אפשר להבין את החרדה מפני ההתמודדות עם אתגר זה. אבל מי שמגנה עמדות אלה מראש, אל יתפלא נוכח עליית ליברמן. אי אפשר לדבר על דמוקרטיה ולשלול את השוויון.

ישראל היהודית נמצאת היום במשבר שלא ידעה מעודה. מדינה הנתונה בחרדה מתמדת וחיה על החרדה. היא יוצאת מדי שנים בהתלהבות עיוורת למבצעים צבאיים שאינם אלא פשעי מלחמה, שמתקבלים בהתלהבות רווית תשוקה על ידי הקונסנזוס כולו, כולל אנשי התקשורת הנאורים. היא הפכה לגיטו חמוש מוקף חומות וחרדה דמוגרפית, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. זאת מבלי שנפנים עדיין את משמעות המשבר הכלכלי העתיד לבוא על חברה של פערים נוראים. החרדות מובנות, והן אף ממשיות. אבל אם יש עוד סיכוי לחברה הישראלית לצאת מתוך מעגל החרדה, הייאוש והשנאה הגוברת. היא צריכה להתמודד עם הכחשתה המתמשכת של הלאומיות הפלסטינית ושל זכויות הפלסטינים. ההכחשה הזו היא מקור החרדה, והיא המאפשרת את עלייתו הגורפת של המחנה הגזעני ואת כוחו. מבלי להכיר בזכויות הפלסטינים, אי אפשר לדבר על הקיום היהודי, וגם אי אפשר להציב חזון אחר. אי אפשר לדבר על שוויון ללא חזון המבוסס על שוויון לאומי ואזרחי בין יהודים וערבים. מי שרוצה להפריד בין חברתי ולאומי, קובע את אותם גבולות עצמם.

נקודת המוצא לכך היא ההכרה בכך שליברמן הוא תמונת המראה של “מחנה השלום”.

כנראה שיעניין אותך גם: