• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

תפישת הביטחון של ישראל: על "דוקטרינת הדאחייה" והצורך בשינויה

יניב רון-אל

לכנסת ה-18, שהושבעה השבוע, ולממשלה שתקום בקרוב יהיו משימות רבות וחשובות גם בתחום הכלכלי וגם בתחום המדיני-ביטחוני. אחת החשובות שבהן, שספק אם הכנסת או הממשלה הנכנסות יידרשו לה, היא עדכון תפישת הביטחון של ישראל, והתאמתה למציאות הביטחונית הנוכחית, שבה מתנהלים העימותים הצבאיים המשמעותיים בקרב אוכלוסיה אזרחית. הדבר ניכר במיוחד בסיבוב הלחימה האחרון, מבצע “עופרת יצוקה”, שבו נהרגו ברצועת עזה מעל ל-1,300 בני-אדם. מעל למחציתם של ההרוגים – כלומר למעלה מ-650 איש(!) – היו אזרחים חפים מפשע. מעל ל-400 מההרוגים, על פי הדיווחים, היו ילדים. כשליש מן ההרוגים מצאו את מותם בימי הלחימה הראשונים.

ואין זו הפעם הראשונה. במלחמת לבנון השניה נהרגו בלבנון מעל ל-1,100 בני-אדם, מתוכם כמה מאות בימים הראשונים שלאחר חטיפת חיילי צה”ל. אפילו לפי ההערכות הגבוהות ביותר של הצבא, קרוב למחציתם של ההרוגים במלחמה היו אזרחים חפים מפשע. לא למותר להזכיר, שגם במבצע “חומת מגן” בשנת 2002 היה אחוז האזרחים מקרב ההרוגים הפלסטינים גבוה מאוד, לא ברור עד כמה.

המספרים הללו, מטרידים אף מעבר לצער ולכאב הכרוכים בכל אובדן של חיי חפים מפשע, מכיוון שהם אינם מקריים. מדובר בתפישת ביטחון ישראלית חדשה, לא פחות, הדוגלת ביודעין בשימוש בכוח ברוטאלי והרסני ובאלימות מסיבית בקרב אזורי מגורים של סביבה אזרחית. בעקבות מלחמת לבנון השניה, אף גובשה בצבא כותרת צבאית תיאורטית להפעלת הכוח המסיבי בקרב האזרחים: “דוקטרינת הדאחייה” שמה (על שם השכונה הדרומית בבירות, שכמעט נמחקה מעל פני האדמה), והיא יושמה במבצע האחרון בעזה, במידה זו או אחרת, גם בשכונות ג`באליה, סג`עיה וזייתון.

בעשורים האחרונים נעשו שני ניסיונות לעדכן את תפישת הביטחון של ישראל, אך הם נסתיימו בקול ענות חלושה. אלא שמתברר שהצבא כבר עידכן תפישת ביטחון חדשה, מבלי משים – ולפחות, מבלי תשומת לב מספקת מצד החברה האזרחית וקובעי המדיניות הממשלתית. מתפישת הביטחון הבן-גוריונית, המבוססת על הרתעה ושואפת להכרעה מהירה בשטח האוייב, עברנו לתפישה המנסה לבסס את ההרתעה באמצעות שימוש בכוח מסיבי, מבלי בהכרח להגיע להכרעה, בלב שטחה של אוכלוסיה אזרחית.

תפישת הפעלת הכוח הזו קשורה בטבורה לשינוי הפרדיגמה של המלחמה המודרנית למלחמה המתנהלת בקרב אזרחים. הארגונים האסלאמיים הנלחמים בישראל פועלים מקרב האזרחים, בהתבסס עליהם ותוך שימוש בהם, ומדיניות הפעלת הכוח החדשה נגזרת מכך. ייתכן שמימדי ההרג וההרס הקשים הללו הם אמנם הכרחיים במאפייני הלחימה החדשים. ייתכן שהכוח הברוטאלי שמפעילה ישראל הוא בלתי-נמנע מעצם הילכדותה בעימותים צבאיים המתנהלים באזורים צפופי-אוכלוסין. אולם אסור לנו, כאזרחי המדינה וכבני-אדם, לקבל כמובן מאליו שהפעלת הכוח בממדים שנראו בעזה בלחימה האחרונה היא מחוייבת המציאות.

יש לקוות ולהאמין כי ישנן חלופות, ויותר מכך – יש לפעול ולגבש חלופות למדיניוּת הפעלת הכוח הזו, ולא רק חלופות מדיניוֹת (שהן כמובן, המועדפות ביותר), אלא אף במסגרת של הפעלת כוח צבאי גופא. על מדינת ישראל לחולל תהליך חקירה וחשיבה שבו ייבחנו חלופות כאלו ויילקחו בחשבון השלכותיה של המגמה הנוכחית. שכן אלו חורגות בהרבה מן התוצאות הטקטיות של ההכרעה הצבאית המקומית. הן נוגעות, בין היתר, לאופיה ולצביונה המוסרי של החברה בישראל פנימה, לרקמת היחסים בין מרכיביה – בפרט ליחסים שבין אזרחיה היהודים לאזרחיה הערבים-פלסטינים, לאפשרות להגיע בעתיד לפתרונות של שלום ודו-קיום עם שכנינו ובתוכנו, וכן למעמדה הבינלאומי של ישראל, כמו גם לעליית האנטישמיות בעולם.

על חקירה מעין זו לבדוק את ההיבטים השונים של הפעלת הכוח וניהול האש, עוצמתם ומידתיותם, החל מרמת הוראות הפתיחה באש ועד לניהול האש הארטילרית והאש מן האוויר; החל מן הנורמות הבלתי-כתובות בקרב היחידות הפועלות בשטח ועד לרמת האסטרטגיה של צה”ל, ותפישת הביטחון הישראלית בכלל. מן הראוי שחקירת מדיניות הפעלת הכוח הצבאי בקרב אוכלוסיה אזרחית תיעשה על ידי הגורמים המומחים הרלבנטיים – ולא רק הצבאיים, אלא גם, בין היתר, משפטיים, מדיניים ודיפלומטיים (וברמה הטקטית, גורמי תכנון עירוני ומינהל אזרחי). בפרט, מן הראוי שיבוצעו על-ידי גוף עצמאי שמנותק מהגורמים המבצעים – צה”ל וכוחות הבטחון – ושאינו כפוף לו, ושילֻווּ בדיון ציבורי-אזרחי ער ומעורב.

באופן עקרוני, במדינה מתוקנת שיש בה מועצה לביטחון לאומי מתפקדת, היה ניתן לחשוב שמקומם של דיונים כאלו במועצה זו, או בבית המחוקקים, או בשילוב של שני הגורמים. באופן מעשי, הכלי המתאים ביותר ליישום חקירה כזו במדינת ישראל דהיום הוא ועדת חקירה ממלכתית, אשר נהנית מעצמאות יחסית ומיוקרה ציבורית. ועדות כאלו מופעלות לא רק לבחינת אירועים קונקרטיים, אלא גם בנושאי מדיניות. הקמתה של ועדה כזו יכולה להוות גם מסר חשוב מבחינה סמלית לגבי יחסה של ישראל לפגיעה באזרחים חפים מפשע. מסר זה חשוב שבעתיים לציבור הערבי-פלסטיני בישראל, שהושפע בצורה קשה מן הלחימה בעזה, ועל כן ראוי הוא כי תהיה לו נציגות בועדה שכזו. אולם מעבר לשאלת הועדה וההגוף, חשובה עצם החשיבה והחקירה.

למען ההבהרה, אין הכוונה באמור כאן לקריאה לחקור משפטית אם נעשו בעזה פשעי מלחמה או מעשים אחרים בניגוד לחוק הבינלאומי. חקירות כאלו, לדעתי, הן מבורכות ויש לקדמן, אולם הן ממוקדות משתי בחינות – הן מבחינת התמקדותן באירועים בעזה, והן מבחינת צמצומן להיבטים המשפטיים הצרים. כוונתי כאן לחקירה רחבה בהרבה, שתתמודד עם נושא הפעלת הכוח הצבאי בקרב אוכלוסיה אזרחית בכלל, על מלוא היבטיו.

יש לקוות שבתקופת הכנסת והממשלה הנכנסות, ולאחריה, לא נידרש עוד לעימותים צבאיים ומן הראוי, כמובן, לפעול דיפלומטית ומדינית כדי להימנע מכך (עד כמה שהסיכויים לפעולות כאלו מצד הממשלה הנכנסת נראים נמוכים). אולם לצד זאת, על ישראל להיות מוכנה לכך שעוד נכונו עימותים שכאלה, בפרט עם ארגונים הפועלים מקרב האוכלוסיה האזרחית. יש לפעול באופן מדיני כדי לנסות למנוע זאת. יש להיערך, בד בבד, גם מבחינה צבאית למקרה שלא נוכל למנוע זאת. אולם בתווך, יש לערוך גם חשיבה אסטרטגית, ולהיערך גם מבחינה אתית ומוסרית, באמצעות בחינה מחודשת של מדיניות הפעלת הכוח הצבאי בקרב אוכלוסיה אזרחית. 

כנראה שיעניין אותך גם: