Amartya Sen, פילוסוף וחתן פרס נובל לכלכלה, פרסם לפני מספר ימים מאמר ב New York Review of Books, על המשבר הכלכלי בשם Capitalism Beyond the Crisis. סן כותב כי הוצעו מספר הסברים למשבר הכלכלי העולמי הנוכחי. תומכים נלהבים של המשטר הקפיטליסטי טוענים כי אין שום בעיה במשטר הקפיטליסטי, הבעיה היחידה היא בעיית המשילות של משטר בוש, כלומר, היעדר פיקוח ורגולציה מתאימים. אחרים טוענים כי האשמה היא במספר “תפוחים רקובים” בעלי הון ומנהלים תאבי בצע בוול סטריט. אולם אחרים טוענים כי קיימות בעיות חמורות בשיטה הקפיטליסטית הקיימת ולכן יש ליצור “קפיטליזם חדש”, למשל קפיטליזם שבמרכזו “שוק חברתי” קפיטליזם הכולל סדרה של מוסדות ומדיניויות מרסנות ומתקנות של השוק הכלכלי, כזה הדומה למודל המערב אירופי.
סן שואל מהם המאפיינים ההופכים מערכת כלכלית לקפיטליסטית? התשובה השגרתית לשאלה זו היא שקפיטליזם כולל מספר מאפיינים ייחודיים. קפיטליזם הוא מערכת כלכלית שבבסיסה שוק כלכלי, שהמניע המרכזי של אלה הפועלים בו הוא רווח, וזו מערכת שבבסיסה ניצבת זכות הקניין הפרטי – בעלות פרטית על אמצעי ייצור.
אולם לדעת סן, זהו תיאור שגוי ומטעה של המערכת הקפיטליסטית. במערכות כלכליות ברבות ממדינות המערב, חלק גדול מהפעילות הכלכלית אינו מתרחש בשוק. כך למשל מערכת הביטחון הסוציאלי הכוללת גמלאות, פנסיות ואספקת שירותים ציבוריים כבריאות, חינוך ועוד אינה פעילות המבוססת על מניע של רווח ובבסיסה אין מערכת של קניין פרטי. מניע הרווח אינו המניע היחיד, להרבה מאד פעילויות כלכליות יש מניעים אחרים כגון שמירה על ביטחון וסדר ציבורי והספקת שירותים חברתיים.
סן מנתח את משנתו של אדם סמית, שלא מעט מתייחסים לתיאוריה שלו בטעות כתיאוריה המגנה על המודל הפשטני של הקפיטליזם שאין עליו שום מגבלות. סן מראה, כפי שכתבנו לא מעט באתר זה, כי סמית העמיד במרכז הניתוח שלו רעיונות של צדק חברתי, הוא הכיר בסכנות השוק ותוצאותיהן הרעות עבור המעמדות הנמוכים. סמית לא האמין בכוחה הכל יכול של היד הנעלמה. סמית התייחס לקיומו של השוק הכלכלי כאל מוסד הכרחי אולם לא כאל מוסד מספיק למימוש מטרות חברתיות. הוא סבר שלמדינה יש תפקיד בכלכלה ביצירת תעסוקה והכנסה עבור אלה הסובלים מתוצאותיו המזיקות של השוק – מובטלים ועניים וכן יש הכרח בהתערבותה למימוש אידאלים של צדק חברתי. השוק, לדעת סמית, צריך להיות מלווה במוסדות המתקנים את תוצאותיו ומפקחים עליו. האמונה ביכולת התיקון העצמי של השוק וחוסר מעורבותה של המדינה, טוען סן, הוא שגרם למשבר הכלכלי בארצות הברית.
סן גם מצביע במאמר על הרלבנטיות של שני כלכלנים נוספים, ג`ון מיינרד קיינס וארתור ססיל פיגו, שלימד בקמברידג` בתקופה שבה לימד קיינס. קיינס הסביר, בין היתר, כיצד הפחתה בהכנסה של קבוצה אחת גורמת לכך שחבריה צורכים פחות וכתוצאה מכך גורמים להפחתה בהכנסה של קבוצות אחרות. בעוד שפיגו, שהוא כלכלן נשכח, העמיד במרכז את ההסבר הפסיכולוגי וכיצד הוא משפיע על התפתחות מגמות כלכליות בעיקר בתקופות מיתון. לדעת סן, ההסבר של פיגו קריטי להסבר העובדה שתכנית החילוץ של הבנקים באמריקה לא עובדת ולכך ששוק האשראי הבנקאי ממשיך להיות מוקפא. הפחד והפסימיזם של הבנקאים מהעתיד גורם להם להימנע מלהעניק אשראי לבעלי עסקים וצרכנים. פיגו, בניגוד לקיינס שהעניין המרכזי שלו הייתה איך לגרום לכלכלה לצמוח, התעניין בשאלות של אי שוויון וחלוקה של עושר ורווחה חברתית. לדעת פיגו, בזמן משבר, אי אפשר להסתפק ביצירת תנאים לצמיחה כלכלית, אלא יש לדאוג במיוחד לאלה הנפגעים מתוצאות המיתון באופן הקשה ביותר, אלה הנמצאים בתחתית הסולם החברתי והכלכלי. סן טוען, כי למרות שרבים מעמידים את קיינס כיום כדמות מרכזית שיש להשתמש בתובנותיו על מנת לצאת מהמשבר, אדם סמית וארתור ססיל פיגו הם אלה שהעמידו במרכז התיאוריה שלהם את חשיבותם של מוסדות לא כלכליים וערכים חברתיים בניהול כלכלה קפיטליסטית.
לדעת סן אין צורך ב”קפיטליזם חדש”, מה שהמצב הנוכחי מצריך זו הבנה של רעיונות ישנים כמו אלה של סמית ופיגו, וכיצד שילוב של מוסדות וארגונים שונים, חלקם שוקיים וחלקם מדינתיים, יכולים להוביל לעולם כלכלי הגון יותר.