בימים האחרונים נפתח בטקס חגיגי משרדה של קרן רוזה לקוסמבורג, הקרן של מפלגת השמאל הגרמנית “די לינקה” (השמאל) בתל אביב. לקראת המאורע ברצוני לשתף את חברי במאבק נגד הכיבוש בסקירה קצרה של היחס לישראל בתוך השמאל הגרמני ובעיקר במפלגת השמאל ולהעלות כמה תהיות בקשר לשיתוף הפעולה המתבקש עם המפלגה הנ“ל.
בגרמניה, השיח הציבורי כלפי ישראל ומדיניותה הוא מסיבות מובנות עניין רגיש למדי. ביקורת גלויה כלפי מדינת ישראל ומדיניותה מסווגת במהירות רבה כאנטישמיות, וכלי התקשורת המרכזיים מכריזים בגלוי על אהדתם לישראל. הפוליטיקה של השלטון הגרמני, ויהיה הוא מה“שמאל” או מהימין, מכירה גלויות בכך ששמירת ביטחונה של מדינת ישראל (כמדינה יהודית כמובן) הוא חלק מה“רזון ד`טאט” של גרמניה, ומביעה תמיכה כמעט בלתי מותנית בישראל בכל פורום בינלאומי. גרמניה מהווה אחת מהמדינות החשובות ביותר לישראל מבחינת פוליטיקה בינלאומית, סחר ואספקת נשק ואולי רק לצידה של איטליה תחת המשטר הנאו–פאשיסטי העכשווי יכולה היא להתחרות על תואר בעל הברית הנאמן ביותר באיחוד האירופי. חשיבותה של גרמניה בפוליטיקה העולמית ובמיוחד האירופאית חוסמת כל ניסיון להגביר את הלחץ על ישראל ומקדמת בנמרצות את שדרוג היחסים הכלכלים עם ישראל באיחוד.
אחת מהסיבות לקשרי האהבה של גרמניה–ישראל קשורה גם לחולשתו של השמאל הגרמני לבקר את ישראל. ההיסטוריה הגרמנית משמשת כאן כהסבר לא מספק להמנעות כללית מתמיכה במאבק הפלסטיני (והישראלי) כנגד הכיבוש. איסלמופוביה וגזענות כמו גם חוסר התמודדות מוחלט עם העבר הקולניאלי של גרמניה מהווים גם בשמאל את המצע עליו מושתתת התמיכה או חוסר הרצון לבקר את ישראל. על אף שאין ברצוני להיכנס כאן לעומקו של העניין, קיומו של זרם אידיאולוגי מפוקפק אשר מכנה או כינה את עצמו בעבר “אנטי גרמני” ומתוך התנגדותו ללאומיות גרמנית תמך במלחמת עירק ובפלישה לאפגניסטן ודורש “סולידריות בלתי מותנית” עם מדינת ישראל (כן, זה הכל משוגע כמו שזה נשמע) משפיע על חוגי השמאל השונים ומקשה על כל סוג של שיח ביקורתי כלפי מדינת ישראל או אפילו ארה“ב בתוך השמאל הרדיקלי.
מפלגת השמאל הגרמני, די לינקה, היא מפלגה חדשה מאוד בגרמניה ונוסדה רק לפני שנתיים ממיזוג של מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי (גילגול של מפלגת השלטון במזרח גרמניה אשר הקימה את קרן רוזה לוקסמבורג ב1990), קבוצה של פורשים מהמפלגה הסוציאלדמוקרטית (בראשותו של אוסקר לפונטיין) ועוד כמה קבוצות שמאל רדיקאלי שונות. מאז הקמתה זוכה המפלגה להצלחות רבות בבחירות המקומיות והאזוריות בגרמניה אך היא עדיין נשארה במערב גרמניה מפלגה חצי מוחרמת עמה מסרבים הסוציאל–דמוקרטים להקים ממשלה. מאז הקמתה מתקיימים דיונים אידיאולוגים ופוליטים רבים במפלגה שסובבים במודע ושלא במודע סביב ניסיונות של רבים מבכיריה להשתלב במערכת הפוליטית הגרמנית תוך כדי “התמתנות” וויתור על עמדות “קיצוניות“. הפנמת הקונצנזוס הגרמני נגד ה“קיצוניות מימין ומשמאל” מתבטא גם בכך שביקורת יותר חריפה משל מזכ“ל שלום עכשיו על מדיניות ישראל תיחשב על ידי רבים מבכירי המפלגה כעמדה קיצונית שתאיים על סיכוייה של המפלגה להיתפש כלגיטימית לשותפות בשלטון.
ואכן, גם בתוך מפלגת השמאל ישנם פוליטיקאים שמכריזים בגלוי על תמיכתם במדינת ישראל ובמדיניותה: בתוך תנועת הצעירים של המפלגה קיימת קבוצה שמכנה את עצמה במילה העברית “שלום” ובמימון כספיי המפלגה מארגנת אירועים למען ישראל, מפיצה תעמולה גזענית ומיליטריסטית ומטילה את אימתה על כל חבר מפלגה שיעיז לבקר את ישראל. אחד מראשי המפלגה, גרגור גיזי הצהיר כבר לפני שנה על הסולידריות שלו עם ישראל וקרא לזרוק את האנטי–ציונות של השמאל לפח ההיסטוריה. חבר מועצת ברלין מטעם המפלגה השתתף בהפגנה לתמיכה בישראל בזמן טבח “עופרת יצוקה” ומועמד לראשות העיר דואיסברג אשר הביע תמיכה בקמפיין הבינלאומי לחרם וסנקציות נגד ישראל אולץ להתפטר מתפקידו לאחר שהמפלגה סירבה להמשיך לתמוך בו.
שלל הדיונים בתוך השמאל הגרמני כלפי ישראל יכולים אולי לעניין את מתי המעט מביננו שחיים בגרמניה או אלו בעלי עניין רב באזוטריקה שמאלנית, אבל חולשתו של השמאל הגרמני להביע סולידריות עם מאבקנו משפיע גם על מדיניות החוץ של גרמניה ועל קמפיינים בינלאומים כנגד הכיבוש הישראל. פתיחת המשרד של קרן רוזה לוקסמבורג בישראל יכולה לשמש כהזדמנות להביע את מחאתנו כלפי חוסר הסולידריות של מפלגת השמאל הגרמני וכצעד ראשון לביסוס דיאלוג ישיר וכנה עם כוחות השמאל בגרמניה.
מעטים הם אנשי השמאל הישראלי שפעילים בגרמניה: למעט אורי אבנרי היקר (אשר מגדיר את עצמו כציוני וגם איננו איש שמאל רדיקאלי) כמעט ואין בנמצא קולות ביקורתיים של פעילים נגד הכיבוש. אינטלקטואלים ישראלים ביקורתיים דוברי גרמנית מרואיינים אולי בשפע בעיתוני השמאל אך לרוב הם נמנעים מקריאה ברורה לפעילות פוליטית כנגד הכיבוש הישראלי ומדברים הרבה יותר מדי באויר.
השמאל הגרמני ומפלגת השמאל זקוקים לקול חזק וברור מצידנו, על מנת לאפשר את קיומו של שיח ביקורתי ואקטיבי כלפי ישראל. הגזענות והאנטישמיות (או הפילושמיות, להעדפתכם) הרי משחקות כאן תפקיד גדול, וקולנו כאזרחים ישראלים או כיהודים הוא בעל תהודה גדולה בהרבה משל שותפינו בשטחים הכבושים. זכותנו וחובתנו בתור פעילי שמאל בישראל לדרוש הסברים ברורים מצד מפלגת השמאל על התבטאויות בעד השלטון הישראלי של בכירי המפלגה. גילויי דעת של חד“ש או של מק“י יכולים להישלח באופן קבוע למוסדות המפלגה בגרמנית תוך דרישה למעורבות במחאה כנגד הכיבוש. קריאה להצבעה נגד שיפור היחסים הכלכלים עם ישראל באיחוד האירופי אשר תבוא מפעילי שמאל בישראל תוכל לשכנע את הסיעה בפרלמט האירופי לעשות משהו בנידון והודעת תמיכה במועמד לשעבר לראשות עיריית דויסברג (כפי שעשה לפני ימים אחדים ארגון שלום יהודי) מטעם קואליציית הנשים לשלום תוכל אולי להוריד את רמת ההשמצות כלפיו.
התערבותנו כישראלים בדיון שמתנהל על מדינתנו בגרמניה הוא הכרחי ואיננו דורש שום ידע מוקדם בתנאים הספציפים של השמאל הגרמני. אינני חושב שידיעת רזי השיח של קבוצות השמאל לגווניהם מהותית לנושא וגם לא הייתי ממליץ לאף אחת לצלול למעמקי השטויות האידיאולוגיות שמיוצרות בשמאל הידוע בחיבתו לתאוריה ורתיעתו מהפרקסיס.
את הדיונים האינטלקטואלים הארוכים והמייגעים בקשר ליחסי גרמניה–ישראל ניתן להשאיר גם ליום שבו הכיבוש יגמר. בינתיים כדאי שקרן רוזה לוקסמבורג תעשה את המוטל עליה ותממן את אותן קבוצות אשר ממשיכות בדרכה של אותה יהודיה פולניה ועקשנית בפלסטין ובישראל ותדאג להפיץ את עמדותיהם גם ברחבי גרמניה.
הכותב הוא פעיל באנרכיסטים נגד הגדר ומתגורר בברלין בשנתיים האחרונות