פשר השחיקה וקשר השתיקה
לפני כ- 13 שנה יצאה לדרכה תנועת ישראל 96. חבריה הנמרצים והאמיצים, חדורי האמונה בצידקת דרכם, ייסדו את ישראל 96 לאחר שנואשו מהפכפכותו האופורטוניסטית של דוד לוי, שבפעם המי יודע כמה חזר בו מכוונתו להוביל מאבק מזרחי עצמאי,וזאת לאחר שקיבל את שדרש מפטרוניו האשכנזים ובא על סיפוקו. דוד לוי לא היווה את הסיבה היחידה, כמובן, להתארגנות זו, אך התנהלותו הבעייתית היתה בהחלט בבחינת הקש האחרון. המפגשים המרתקים והמרעננים שהתקיימו בימי שישי בבית הסופר בתל אביב, היו לאבן שואבת למיטב הכוחות האיכותיים שמאבק מסוג זה יכול להציע, ובכלל. די אם נזכיר את סמי שלום שטרית, יוסי יונה, יוסי דהן, איציק ספורטא, יהודה שנהב, דודי מחלב ז“ל, ויקי שירן ז“ל, שאול צדקה, יוסי לוס, נטע עמאר ועוד רבים וטובים מתחומי העתונות, הקולנוע, הספרות, המוסיקה וכו`. התחושה שניסרה באותם הימים בחללו של אולם בית הסופר היתה, שאנו עדים להתהוותה של מהפכה חברתית ותרבותית, שכמוה המציאות הישראלית טרם ידעה. חדשים אחדים לאחר הקמתה, היתה ישראל 96 לקשת הדמוקראטית המזרחית. <StrippedTag/FONT>נושא הקרקעות שעלה מייד לסדר יומה של הקשת, אף הגביר תחושה זו. מאז, מים רבים זרמו בירקון, ודומה שפרט לעובדה המצערת שרבים וטובים מחברינו קבעו את משכנם במעוז האשכנזיות התל אביבית, ברדיוס של הליכה מגדותיו של הירקון, כמעט ולא נשאר דבר מההבטחה הגדולה של הימים ההם.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
אחרת, הכיצד ניתן לפרש את השחיקה שהולידה את השתיקה המזרחית, שלא לומר בגידת האינטלקטואלים, המתמשכת לנוכח התלהמותה הגוברת של הגזענות האשכנזית, המכישה את ארסה במינונים גדלים והולכים, ואיזה מועד מתאים יותר להיווכח בפעפועיה מאשר ביום הסימבולי ביותר שלה – יום העצמאות? הנה, רק אמש (שורות אלה נכתבות ביום חמישי) התקיים לו אחד הריטואלים האשכנזיים הגזעניים והמבחילים ביותר, הקרוי במקומותינו מפעל פרס ישראל. כבר שנים שאינני מעיף לעברו אפילו מבט חטוף. פעם, וזה היה די מזמן, הייתי בולע שלוש גלולות נגד בחילה וצופה בהצגה האשכנזית הזאת. עם חלוף השנים, עוצמת הגזענות הכניעה את האפקטיביות של הגלולות. מאז אינני צופה בה. אמש, בעודי ממתין בקוצר רוח לחצי גמר גביע האלופות, הטלפון צילצל. חבר הודיע לי שהמפעל הנקלה הזה “חזר לעצמו“. הפעם, הוא לא התכסה אפילו בעלה תאנה אחד : רשימת הממליצים, הזוכים – ובהם המכון הישראלי לדמוקרטיה , שהתנהלויותיו הפינאנסיות השערורייתיות נחשפו לא מכבר – והנוכחים באולם, היו כולם על טהרת יוצאי אשכנז( סליחה, חוץ מהמנחה, ג`קי לוי). היה זה, כרגיל, טקס עדתי לחלוטין של יוצאי מזרח אירופה, ושכהרגלו בגודש האשכנזי, דפק לנו פוזות של מוסר, ערכים אוניברסאליים ונאורות. אתה נוכח פעם, פעמיים ושלוש, ואתה אומר לעצמך: בסדר, בדיחה לא רעה. אבל, כשאתה מורעל בשקר הזה מבוקר ועד ליל, יום יום, שנה שנה, עשור ועוד עשור, אתה מבין שזו כלל אינה בדיחה. הם באמת מאמינים שהם כאלה, ואל תבלבל להם את המוח עם עובדות, כי אז תהיה אתה הגזען, ה“עדתי“. ואנחנו מדברים על עידן שבו מנהיג העולם המערבי הוא אפרו-אמריקאי. חלק מאיתנו עוד זוכרים שבילדותם ובנערותם אפרו-אמריקאים כברק אובמה היו מחוייבים לשבת בחלק האחורי של האוטובוס, ולפנות, למקרה ה“צורך“, את מקומם לאדם הלבן. והנה, היום הוא נשיא המעצמה מס. 1 בעולם, נשיאה של ארה“ב. כשאובמה נבחר למועמד המפלגה הדמוקרטית, איש מהמועמדים הלבנים לא טען שגנבו לו את המפלגה, וכשהוא נבחר לנשיא – הם גם לא פתחו בפסטיבל יללות שגנבו להם את המדינה, גם לא יריבו הרפובליקני.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
ואילו כאן? כולנו זוכרים את יבבותיו של שמעון פרס, נשיאנו דהיום, כשהפסיד לעמיר פרץ את מנהיגות העבודה, ואיך הוא שיסה בפרץ את אחיו הקבלן, גיגי, שבשפה האספסופית שלו דימה את נצחונו של פרץ להשתלטותן של פלאנגות צפון אפריקאיות על המפלגה, ובכך “הצדיק“ את מהלך הפרישה של פרס מהעבודה והצטרפותו לקדימה, כשהוא מסמן למצביעיו האשכנזים את כיוון ההצבעה הרצוי. כולנו מכירים גם את האיומים האשכנזיים, הסמויים והגלויים, שבמידה וייבחר מזרחי כזה או אחר, לתפקיד זה או אחר, אז…כולנו זוכרים גם את חבורת הזבל שקראה לעצמה ניו יזראל, וש“איימה“ לעזוב את הארץ אם המזרחים ימשיכו “להרים את הראש“. כנראה שאף מדינה במערב לא התרשמה מהאליטיזם האשכנזי שלה, ולמגינת הלב הם עדיין כאן. גם בעיניהם של כותבי מוסף יום העצמאות של היומון הארץ<StrippedTag/FONT> לא קיימת שום בעיה מזרחית-אשכנזית. מוסף זה דן במאמר מערכת גלותי ופתיטי מיום ה` באייר תש“ח, המחולל בארי שביט אורגזמות אשכנזיות בנוסח ה“אנחנו צודקים“, שכה מוכרות לנו, אך בחלק אחר של העיתון מוזכר, לא להאמין, סיפור חטיפת ילדי תימן. אבל, שימו לב באיזה קונטקסט: מייקי דגן, “אשכנזי בכל רמ“ח אבריו“, מבכה מול ציבור קוראיו את פיספוס הסקופ הגדול של חייו, כשהקל ראש במידע שנמסר לו על התארגנותם של עוזי משולם ואנשיו. הטרגדיה האמתית, אליבא דהארץ, היא של ה“אשכנזי בכל רמ“ח איבריו“, ובוודאי לא של מושאי הסיפור, הילדים החטופים והשבר של בני משפחותיהם.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
אבל, אין לי שום טענות להארץ. יומון זה הוא לאנשים החושבים בלי ספק…כלומר, קיים כאן פראדוקס זניח. כותביו וקוראיו הם אנשים חושבים, אך הם נעדרי ספק… אין להם ספק שבמשך 61 שנותיה של המדינה לא היתה שום בעיה מזרחית-אשכנזית, אחרת היא היתה מקבלת ביטוי כלשהו במוסף חגיגי זה. העניין האמתי הוא סדר היום האשכנזי, ואין בלתו. איך כותב שביט, שהפך למשכוכית העדר של כותביו וקוראיו של היומון, ומסמן להם את שדות הפעייה הקולקטיבית? “…אנחנו צודקים מפני שרק בארץ ישראל יש סיכוי לקיים משהו מאותה ציוויליזציה יהודית-חילונית ששוקן היה חלק ממנה. אנחנו צודקים מכיוון שהמלים הסלעיות של הפליט שוקן מוכיחות עד כמה עמוקה הזהות הלאומית-תרבותית שאותה באנו לקיים כאן…“ <StrippedTag/FONT>עד כמה עמוקה זהות תרבותית זו אנו רואים בשבתנו בביתנו, בלכתנו בדרך, בשוכבנו ובקומנו . זהות תרבותית זו דואגת להנכיח את עצמה בדברי הבלע של חיים חפר ואורי אור על יוצאי מארוקו, בתורת הגזע של קלמן כצנלסון, בניסויים הרפואיים שערך ד“ר חיים שיבא במזרחים וסירטן אותם, בתיאוריות ה“מדעיות“ של פרנקנשטיין ופויירשטיין, בחטיפת ילדי תימן, ובמנגנוני הסינון וההדרה של המזרחים, יום יום, שעה שעה , דקה דקה – והדוגמה הטריה, רק מאתמול, התקיימה בתיאטרון ירושלים.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
אבל, מה לנו כי נלין אם בתוכנו מנשבת רוח הדפיטיזם, ולנוכח הרמת ראש הנחש של הגזענות יושבים אנו בחיבוק ידיים? התחושה, ואפילו יותר מכך, היא שככל שהשיח המזרחי החדש נספג בעוד ועוד תיאוריות – בעיקר מתחום הסוציולוגיה – כך הוא מתרחק מהרכיבים הפשוטים והטריוויאליים של המציאות המייצרים את הגזענות. בסוציולוגיה זו נמצא הרבה “מורכבויות“, הבניות, האביטוס, היבריד, אישיויות מלאות סתירות, פראקטיקות ועוד מגוון של מילים ארוכות ומרשימות. אבל, מה לעשות שהמציאות שמנגד קצת פחות “מורכבת“, חד-ממדית ואפילו חד-גונית כמעט, כפי שמוכיחים הרכבו של בית המשפט העליון, פרס ישראל, הסגלים הבכירים באקדמיה, הצמרת התקשורתית וכו`. ל“מורכבות“ האשכנזית יש שני גוונים בלבד: שחור ולבן, וסוד גלוי הוא מי מהם המועדף. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
ביום ראשון הקרוב ייערך במרכז סוזאן דלאל ערב חגיגי לכבוד השקתו של הספר גזענות בישראל, בעריכתם של הפרופסורים הנכבדים יוסי יונה ויהודה שנהב ובהזדמנות זו, ברכות לשניהם. אולם, אם טקס פרס ישראל הוא מפגן של צביעות וגזענות, הרי שהאירוע בסוזאן דלאל לא יהיה יותר מאשר מופע של זיופי אורגזמות מזרחיות. הגזענות האשכנזית רושמת לעצמה, כרגע, נצחון בנוק אאוט על המזרחים, ומפעל פרס ישראל הוא רק קצה הקרחון שלה, כשהשתיקה המזרחית נמשכת. התיאוריות המגוייסות למאבק המזרחי, יעלו אבק במדפים, אך הפראקסיס האשכנזי יכה בנו ללא רחם. אינני מזלזל, חלילה, בבורדייה, פוקו ואחרים, אך המציאות הישראלית אינה כה מתוחכמת. היא, פשוט, כוחנית, ועוד איך!. מי שלא מבין זאת, לא קורא אותה. 13 שנה לאחר אותם ימים אופטימיים ומבטיחים, החובה המוטלת עלינו לקיים דיון מחודש על הדרכים להדברתה של הגזענות הגואה, הינה כורח המציאות.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>


