השבוע חגגו ב”מדיסון סקוור גרדן” בניו יורק יום הולדת לזמר העם והמחאה פיט סיגר שהגיע לגיל 90. רבים מזמרי העם והמחאה באו לחגוג איתו: ג`ון באאז, ארלו גטרי ברוס ספרינגטין, אני דיפרנקו, רופוס ווינרייט, ריצ`י אוונס ורבים אחרים. הם חגגו לא רק את יום הולדתו של פיט סיגר אלא גם ניצחון פוליטי, את נצחון בחירת ברק אובמה לנשיא ארצות הברית, כפי שביטאה זאת הזמרת אני דיפרנקו בגרסה עדכנית לשיר Which Side Are You On? , “ישנם עכשיו אנשים בוושינגטון שאכפת להם מאיתנו”. הנשיא אובמה אף שלח מכתב ברכה לכבוד הארוע. פיט סיגר ורבים מהזמרים הללו הם חלק ממסורת ארוכה ומרשימה של זמרי מחאה בעלי מעורבות פוליטית שהקדישו את אמנותם למאבק למען זכויות אדם וזכויות האזרח בארצות הברית, למען שוויון, למאבקם של פועלים והתאגדויות עובדים, לפרוז נשק גרעיני וצדק סביבתי. הקונצרט למען פיט סיגר השבוע נערך למען פרויקט שימור נהר ההדסון בניו יורק. הקונצרט לא מופיע עדיין ברשת אולם קיימת הופעה משותפת של פיט סיגר וברוס ספרינגטין מחגיגות ההכתרה לנשיאות של ברק אובמה.
כשאני מאזין וצופה במסורת המוסיקלית הפוליטית העשירה ומעוררת ההשראה הזו, אני תוהה מדוע לא צמחה בישראל מסורת דומה לזו. מדוע המוזיקה הישראלית שמרנית כל כך מבחינה פוליטית. מסורת של מוזיקה מיליטריסטית ולאומנית המגויסת לטובת השלטון והצבא דוגמת מסורת הלהקות הצבאיות, ומסורת מוסיקלית אינדיבידואליסטית נרקיסיסטית על גברים ההולכים לאיבוד שאהובותיהם עזבו אותם לאנחות והם מתחננים לחזרתן. מדוע במוזיקה המתחנפת לטעם הקהל ולשוק המסחרי, לא הצליחה לצמוח קבוצה קטנה ומשמעותית בעלת קול אמנותי, מוסרי, פוליטי ואופוזיציוני ברור. קול שאפשר לשמוע בהפגנות ובפעולות מחאה. קול המעורר השראה.