ספר בשקל
ימים ספורים לפני שבוע הספר מציעה צומת ספרים ללקוחותיה ספר בשקל. (למען הגילוי הנאות אציין כי המבצע מציע ספר שני בשקל, הזול מביניהם, שזה בדיוק כמו מבצע אחד + אחד רק עם אות קלון לספר ויצירת הרגל רע אצל הצרכן). בסיבוב הזה של המבצע חסכה הרשת אף את הוצאות הקמפיין הפרסומי ברדיו ובטלוויזיה שעלותו, כך פורסם בעת המבצע הקודם (2007) הסתכמה בשלושה מיליון שקלים ויש להניח שהכספים שנחסכו לא משולמים כתמלוגים.
המבצע שהצליח, כמה מפתיע, אך לפני שנתיים, חוזר שוב וכצרכנים אנו יכולים לקנות ספרים בקילו ואם לא לקרוא אותם אז לאכול אותם, ללא ספק זול יותר מפירות וירקות שכולם מזדעקים להגן עליהם מפני מע”מ. נייר כידוע עשוי מסיבים צמחיים, תאית ליתר דיוק שאינה מתעכלת על ידי בני אדם, אך מעלי גירה למיניהם דווקא אוהבים תאית ומעכלים אותה ללא כל קושי.
בין הספרים המוצעים נחרדתי למצוא את ספרה של נורית גרץ, על דעת עצמו, וברצוני לנצל את ההזדמנות ולהמליץ עליו. ספר אמיץ ומרתק שאינו מכחד דבר. נורית גרץ מועמדת בימים אלה לפרס הספרות של מפעל הפיס, ספרה מככב ברשימת רבי המכר ועוד לא מלאה שנה לצאתו. לאור הצלחתו באמת שאינני מבינה מדוע מצאו לנכון עם עובד וצומת ספרים להדביק עליו את המדבקה המבישה מכול של ספר בשקל. האם זהו ספר בשקל, מעשה כתיבה שעמלים עליו יומם ולילה בדם יזע ודמעות, לא פחות, ושעומד בכל הקריטריונים הן בביקורת והן במכירות.
לא רק ספרה של נורית גרץ נמכר בשקל. גם אלג’יר (טרם קראתי), ספרו החדש לגמרי של רוני סומק, מבכירי המשוררים בישראל, שעוד בקושי הספיק להתמקם על המדפים ועוד ספרי מקור רבים וטובים שלא זוכים אפילו לפרק זמן של חודש כדי להימכר במחיר מלא, שלא לדבר על שנה כמקובל באחדות ממדינות אירופה. אגב, על שני הספרים הנזכרים שילמתי את המחיר המומלץ לצרכן בתולעת ספרים (לא מפני שאני משופעת בכסף), שהיא חנות פרטית ולהבדיל מרשתות השיווק ניתן למצוא בה ספרים שיצאו לאור לפני חודש וחודשיים ולא תאמינו אבל גם לפני עשר שנים, וצוות מוכרים שמכיר את “המוצר” שהוא מוכר, קרא אותו ויכול להמליץ עליו. ורק נסיבות שלא כאן המקום לפרטן הוליכוני לצומת ספרים בקניון ויצמן ולסטימצקי בקניון אביב, שבה אפילו לא שמעו על ספרו של רוני סומק. אולי מפני שהוא נמצא אצל המתחרים במבצע של ספר בשקל או שלא, זאת לא הסיבה, מה שמותיר אותנו עם צוות המוכרים שלא משנה מהן סיבותיו, שכר רעב או חוסר עניין, אינו מתמצא ב”סחורה”.
המפסידים במבצעים האלה הם הסופרים והחנויות הפרטיות. המרוויחים הם הוצאות הספרים ושתי הרשתות הגדולות ובמידה מסוימת גם הצרכנים (במידה מסוימת משום שבצד הרווח הכספי ישנו הפסד איכותי). אבל ברצוני לדבר על המפסידים דווקא.
סופרים אינם מכונות ייצור וספרים אינם חטיפים שעולים על המדף בהתאם לעונה, גם אם ספר הוא מוצר וכמוצר עליו להימכר. טבלאות רבי המכר כשמן כן הן. לא מדובר בטבלאות רבי הטיב בהכרח. מרבית הספרים שקראתי בשנה האחרונה לא נכללו ברשימות רבי המכר. אינני חולקת גם על הזכות לעשיית רווחים, רק כדאי לזכור שמאחורי הספר עומד מחבר וגם הוא צריך לחיות ולו רק בלבד שיוכל להמשיך לכתוב ולנו, הקוראים, יהיה מה לקרוא. אמנם הנפש הבורגנית לא אוהבת שמערבבים בין יצירה לכסף, אבל עד מתי ימשיכו סופרים ומשוררים לסבסד את הוצאות הספרים ואת רשתות השיווק באינספור משרות ותעסוקות ובלבד שיוכלו להמשיך לכתוב?!
ספרות איננה תחביב שרק אמידים יכולים להרשות לעצמם, אם כי בשנים האחרונות נדמה כי היא הולכת ונהפכת לתחביב ומסלקת משורותיה סופרים שלעולם לא נכיר. זוהי אמנם השערה שאין לי על מה לבסס אותה, אבל יש להניח שאדם שנדרש למשכורת בסוף החודש לא יכלה את ימיו ולילותיו בכתיבה ואילו זה העמל לפרנסתו מבוקר עד ערב לא ימצא מקום בנפשו ובלוח הזמנים שלו להתיישב לכתוב. אבל הוצאות הספרים והרשתות הגדולות אינן עסוקות בקטנות. תמיד יימצא הסופר שיהיה מוכן לכתוב בחינם, אחרי ככלות הכול בתעצומות היצירה עסקינן. בסוף עוד יבואו אלינו, הנשים, בטענות ויגידו שחוללנו פיחות בעולם הספרות, שגם בו הצועדים בראש הם גברים ובמאסף נשים וטף שלא מצליחים אפילו להביא הביתה משכורת שלישית ורביעית שלא לדבר על שנייה.
במדינה שבה גלובס, כלכליסט ודה מרקר הם העיתונים המשפיעים, אולפנו להתייחס לכוחות השוק כאל איתני טבע שאין ברירה אלא לחיות איתם ובמקרים רבים אף לקדש אותם. מצד אחד, הצרכן מרוצה ומוקיר את רשתות השיווק שמוכרות לו, ברוב טובן, את מה שהן רוצות למכור ולא בהכרח את מה שהוא רוצה לקנות, אבל לנחמתו יגיד שזה רק בשקל. (כדברי האנגלים: “קבצנים אינם יכולים להיות בררנים”). מצד שני, רשתות השיווק רואות את המספר התחתון ולא משנה כלל איך מגיעים אליו. אבל בשביל לגלגל מחזור מכירות שניתן להתגאות בו מפציצים את השוק בטונות של ספרים שבקושי שורדים את הדרך מהמחסן לחנות ובאין ברירה “נאלצות” הוצאות לאור לחסוך בעלויות התרגום, העריכה, ההגהה וכמובן בתמלוגי הסופרים שצריכים להגיד תודה שמישהו מוכן להדפיס את מה שהם כותבים.
כי בזמן שקנינו ספר בשקל הפירמידה התהפכה ובלי ששמנו לב הסופרים נהפכו למכונות כתיבה תשושות שמתפרנסות מכל דבר רק לא מכתיבה. כי אין, אבל אין ממה לשלם. מה אפשר לעשות שזאת המציאות והקונים לא מוכנים לשלם יותר משקל לספר?! עוד מעט גם שקל לא ירצו לשלם.
לסיכום – יש להגן בכל מחיר על ספרי מקור ולאפשר לספר להימכר בשנה הראשונה לצאתו במחיר מלא. ולמרות הפיתוי של ספר בשקל יש בישראל כ-50 חנויות ספרים פרטיות שבהן יודעים ספר מהו ואפילו עושים הנחות מפעם לפעם, במיוחד ללקוחות קבועים.


