• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

החינוך הנמוך של גדעון סער (וגם של רבקה כרמי)

אבנר בן עמוס

קו ישר מוביל בין תכניותיו של שר החינוך, גדעון סער, כפי שפורסמו בעיתוני סוף השבוע לקראת פתיחת שנת הלימודים, ובין התבטאויותיה של רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, בתגובה למאמרו של ד”ר ניב גורדון בלוס אנג’לס טיימס. הקו הזה צריך להדאיג את כל מי שסבור שהחינוך בישראל אמור לעודד חשיבה ביקורתית, גישה פלורליסטית ועמדה רב-תרבותית.

כל חטאו של גורדון היה שכתב, כאדם פרטי, את מה שידוע זה מכבר לכל מי שעיניים לו בראשו: כי בשטחים שישראל כבשה ב – 1967 מתנהל משטר של אפרטהייד שבו האדונים הם המתנחלים בעוד שהפלשתינאים ניצבים מולם משוללי כל זכויות אזרח. הוא גם הציע להטיל חרם על ההתנחלויות, כאמצעי הלחץ היחיד שיכול להשפיע על מדיניות הממשלה. אין צורך להסכים עם כל דעותיו על מנת להכיר בזכותו לומר אותן מעל כל במה שהיא. אך התגובה של גדעון סער לא אחרה לבוא: הוא טען כי המאמר מעורר שאט נפש, וכי הוא ראוי להוקעה. נשיאת האוניברסיטה בה מלמד גורדון מיהרה להחרות אחריו, תוך שהיא מגנה את “השקפותיו ההרסניות” וטוענת כי אוניברסיטת בן-גוריון היא “מוסד ציוני” וכי אין בה מקום למישהו שחושב כגורדון. כרמי מגלה בתגובתה חוסר הבנה בסיסי הן לגבי עיקרון חופש הביטוי והן לגבי מהות האוניברסיטה, שאמורה להכיל את הדעות השונות של המרצים בה, ומשום כך אינה יכולה להיות “ציונית” או “פוסט-ציונית”, כשם שאינה יכולה להיות “רפובליקנית”, “דמוקרטית” או “קומוניסטית” – ואם היא כזאת, אבוי לחינוך הניתן בה. אבל כרמי אחראית, למזלנו, רק על מקטע מסוים של החינוך הגבוה, ומשום כך נזקיה מוגבלים. גדעון סער, לעומת זאת, אמור להוביל בשנים הקרובות את מה שמסתמן יותר ויותר כמערכת החינוך הנמוך. 

בראיונות שחילק לעיתונים הוא שב ומזכיר את מחויבותו ל”ערכים”, אבל התבוננות בתוכניות שהוא מבקש לקדם בשנת הלימודים הקרובה מעלה חשש כבד לגבי סוג הערכים אודותיו הוא מדבר. התוכניות האלה כוללות, בין השאר, מתן תגמול כספי (מוסדי ואישי) לבתי ספר שיגדילו את אחוזי המתגייסים לצה”ל; עידוד סיורים מודרכים באתרי מורשת קרב;  הכנסת שירת ההמנון לבתי הספר; חיוב כל התלמידים לבקר בירושלים; יצירת מקצוע לימודים חדש – “מורשת ותרבות ישראל” – אשר אינו מכיר בריבוי הגוונים ביהדות, והגדלת מספר המשתתפים בתכנית “מסע ישראלי” של עמותת “בראשית”. התכנית האחרונה היא, אולי, המדאיגה ביותר, דווקא בשל יעילותה. על פי כתבתו של אור קשתי (הארץ, 5.7.2009) מדובר בסיור בן שבוע ימים ברחבי ישראל אשר ממומן בחלקו על ידי מיליונר קנדי אוונגליסט, ג’ים פטיסון, ומאורגן בשיתוף פעולה עם אנשי מינהל חברה ונוער במשרד החינוך. הסיור, שאמור לחזק את “הזהות האישית, היהודית והציונית” של התלמידים, כולל גם פעילויות טקסיות וחברתיות שונות, ומסתיים בביקור בגבעת התחמושת ובכותל המערבי בירושלים. לכאורה – פעילות חינוכית מבורכת; אבל כאשר מסתבר כי בראש עמותת “בראשית” ניצב הרב מרדכי אלון, שהשקפותיו המדיניות אינן רחוקות מאלה של אחיו, הרב בני אלון, הח”כ לשעבר מטעם “מולדת”, נחשף הגוון הדתי-לאומי של המסע. כפי שמציין אחד מאנשי משרד החינוך המצוטט בכתבה, יש למסע השפעה רבה על התלמידים “לפחות כמו המסע לפולין” –  סיור משפיע אחר, שהמסקנה העיקרית אליה מגיעים התלמידים שמשתתפים בו היא כי “אנחנו צריכים צבא חזק”.

הסך הכל המצטבר של הפעילויות הללו אינו יכול אלא להוביל למסקנה כי בתי הספר בישראל יהפכו בחסותו של סער למוסדות שתכליתם העיקרית היא לשמש להכשרת כוח אדם לצבא. מזה זמן רב, אמנם, ה”ההכנה לצה”ל” בבתי הספר אינה מסתכמת רק בכמה מפגשים עם פסיכולוגים וקציני צבא אלא מתפרשת על פני מכלול המעשה החינוכי. אולם אנו עדים עתה לקפיצת מדרגה, שמצטרפת למסע יחסי הציבור של קצין חינוך ראשי נגד ה”משתמטים” ולהתנכלות המתמשכת לאנשי “פרופיל חדש”. סער מזכיר, אמנם, בראיונות ערכים כגון “חינוך לסובלנות, וקבלת האחר והשונה”, אבל אלה אינם מתיישבים עם המיליטריזם הבוטה, הלאומיות הצרה והיהדות המפדלניקי”ת שבאים לידי ביטוי בתכניות החדשות. אין זה מקרה שהמסלול של “מסע בראשית” אינו כולל אף כפר ערבי, או שהביקור בירושלים מתעלם משכונות “רגישות” כגון סילוואן או שייח ג’ראח, שבהן מנושלים הפלשתינאים מבתיהם. ה”אחר והשונה” אינם כוללים, כמובן, את הערבים, או את אלה שחושבים כמו ניב גורדון.  

ועוד לא דיברנו על ה”פתיחה המבוקרת של אזורי הרישום” שתאפשר סלקציה של תלמידים, על השימוש החנפני בסלבריטאים כמורים לשעה, ועל הפיכת תגמולים כספיים לכלי לעידוד למידה. סער, במיטב המסורת של הימין החדש, משלב את הלאומיות עם האמונה בכלכלת השוק. כאשר המודל העסקי, התחרותי משתלט על מערכת החינוך, הדבק היחיד שמחבר את השברים הוא הפטריוטיזם. 

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: