גם בלזאק כתב ספרות פופולארית
1.
אם אנחנו עם הספר – אז צריך לדאוג שהספר יגיע לעם. (הממונה על ההגבלים, דויד גילה, שיצא נגד חוק הספרים)
לא לחינם החוק בצרפת מגן על חנויות הספרים העצמאיות, כי הוא יודע שהתרבות נמצאת באותן חנויות ספרים עצמאיות ולא ברשתות המסחריות. (תנועת “המשמר החברתי”, המבקרת את היישום החלקי של החוק, אך תומכת בו)

לא מעט צביעות יש במשפט הפופוליסטי הזה של הממונה על ההגבלים, דויד גילה, ולא מעט בורות ואליטיזם וולגרי של מדינת עולם שלישי יש בתפיסת ה”תרבות” הזו של תנועת המשמר החברתי. הנה כך, בנשף המסכות הסימבולי של הספירה הציבורית, פקידי הניאו-ליברליזם מופיעים כפופוליסטים הדואגים לעם ואילו מולם מופיעה השכבה הקולוניאלית הדועכת (האשכנזית בעיקרה) כשומרת הסף של התרבות, בת’ רבתי. כמו שרבים יודעים, אין לחוק הספרים – או כפי שקרא לו מואיז בן הראש בצדק “חוק תעשיית הספרים” – ולו דבר עם “תרבות”, סופרים או ספרים; זהו מאבק על הון ותנאי יצירת ההון, מאבק הניטש, בממשות, בין כוחות השוק העירומים לבין עצמם, אך כזה המופיע בכסות החברה האזרחית כמאבק על ערכים. מכיוון שבמקרה הזו המאבק הממשי הוא עירום למדי בוא נבחן את האידיאולוגיה התרבותנית המלווה אותו.
2.
…ספר זה לא קוטג’. חייבים לעשות הבחנה בין ספרים שהם מוצר תרבותי לבין מוצרי צריכה אחרים. המצב היום בלתי נסבל וגרם לזילות של הספרים שמחירם נמוך היום ממחיר ההדפסה שלהם. (לימור לבנת, שרת התרבות והספורט)
…אם אנחנו רוצים לקיים תרבות, גם אם מדובר בתרבות תיאטרון, תרבות של כתיבה, אמנויות אחרות, או ביטוי תרבותי אחר – אנחנו צריכים למצוא פתרונות לבעיה שהשוק, מנגנון השוק הרגיל, לא תמיד פותר. (בנימין נתניהו, ראש הממשלה)
רשתות הספרים מחסלות את הספרות בישראל. (ניצן הורוביץ, מרצ)
עם התחרות בענף הספרים ‘יש יותר ספרים, אנשים קוראים יותר וסך הכל הספרות מרוויחה, התרבות מרוויחה, הציבור מרוויח, ואני חושב שזה לטובת עם ישראל…’ (נחמיה שטרסלר, כתב כלכלי, המתנגד לחוק הספרים ובעד ההוזלות של רשתות הספרים)
נשים לב, ראשית, שלמרות שהדיון עוסק במשמעות של “התרבות”, משמעות זו מקבלת את ערכיה בתוך שדה מאבק משולש בין המדינה, כוחות השוק החזקים (צומת ספרים וההוצאות עימן יש לה הסכם), וכוחות השוק הנחלשים (ההוצאות לאור המיוצגות על ידי אגודת המו”לים והסופרים העשירים). לאף אחד מאלה לא היה אכפת מהסופרים, מהתרבות או מהנגישות של “התרבות” לקוראים כל עוד כולם הרוויחו. רק כאשר צומת ספרים שברה את השוק והתחילה לאתגר את המונופול המוחלט של סטימצקי (באמצעות בעלות צולבת עם כמה הוצאות לאור) וגרמה להפסדים אצל המו”לים, רק אז עלתה שאלת התרבות, וערכיה הגבוהים או הנמוכים. לפני שנדון בערכים אלה, חשוב שנבחין באופן שבו המדינה (וערכיה) מתערבים, שכן צריך להיות ברור שהכוח הנחלש (המו”לים ובמידה מסוימת סטימצקי) הוא זה שפונה למדינה ולערכיה כמכשיר נגד כוחות שוק חזקים יותר שעד אתמול הוא נהנה מהם ללא סייג. משום כך, למרות שהמאבק הוא משולש, אנחנו מקבלים רק שתי אידיאולוגיות תרבותניות המתנסחות כפועל יוצא מן המאבק הזה.

עבור שטרסלר, גילה ואחרים התומכים בשוק (מונופולי או לא) ערכה של התרבות נקבע ביחס לנגישות (מחיר נמוך, הפצה רחבה, עליה בתפוקת הייצור) ואילו עבור המשמר החברתי, ניצן הורוביץ, המו”לים ואחרים, ערכה של התרבות נקבע דווקא על ידי ההדרה ומיון הקוראים (למבינים ולא מבינים) וזיהוי מהותני של הערך התרבותי עם סגנון הכתיבה עצמו (שבישראל, כמו בכל מקום אחר, יש לו השלכות גזעניות ושוביניסטיות). חשוב שנזכיר כאן שאונורה דה-בלזאק, מגדולי הסופרים בעולם הספרותי על פי אותם ערכים של מגיני הספרות, כתב ספרות שיכולה להיחשב בקלות “מסחרית” ו”פופולארית”. הוא כתב את ספריו באופן תכוף למדי, לא באופן שונה כל כך מרם אורן, נניח, ומתוך מטרה ידועה להרוויח מספיק כסף בכדי לכסות על חוב עסקי, כך שטענותיהם של אלה המגינים על “התרבות” הם עניין מביך למדי המעיד פחות על “התרבות” כמו על הדעיכה בערכי התרבות המדירה שלהם שספירת ההשפעה שלה הולכת ומצטצמת.
אמנם, הורוביץ והמשמר החברתי מאירים את עינינו בעניין הבעלות הצולבת של צומת ספרים, אך חשוב לזכור, שגם לפני הקמת צומת ספרים, הרוב המוחלט של הסופרים בישראל לא יכול היה להתקיים או לקבל שכר הוגן מכתיבת ספרים והספרות היתה לא פחות בינונית בהשוואה לאותן “פסגות” אירופאיות האהובות כל כך על מגיני התרבות.
אחת החולשות בעמדת תומכי מושג התרבות הנאורני והקולוניאלי הוא התלונה נגד המחירים הזולים שמציעה צומת ספרים, עליהם קובלים לבנת והורוביץ. למעשה, אין שום קשר בין מחיר וערך. מה שלבנת שוכחת ואיתה כל המצדדים בחוק הוא שאת התנ”ך, למשל, אפשר למצוא בכל מקום במחיר זול מאוד, לפעמים בחינם, ועם זאת איש לא יטען שמחירו הנמוך גורם לזילותו, שכן הוא עדיין נחשב לספר החשוב ביותר בעולם כולו. כמו-כן, איש לא יטען שמחירם המופקע של ספרי שולחן הקפה העולים מאות שקלים קשור איכשהוא לערכם התרבותי. בנוסף, הטענה שחנויות הספרים העצמאיות בצרפת שומרות על התרבות לוקחת כמובן מאליו את משמעות “התרבות”. נזכיר לאנשי המשמר החברתי שספרות איסלאמית וספרות של סופרים פרנקו-אלג’יראים למשל לא נמצא בקלות לא בחנויות הספרות העצמאיות ולא הגדולות בצרפת. לבסוף, אין צורך להזכיר שצרפת, אימפריה לשעבר, היא אחת מהמדינות המדירות ביותר באירופה, שרק לאחוז אחד מאוכלוסיית הסטודנטים שלה למשל יש כניסה לאוניברסיטאות היוקרתיות שלה (grandes écoles) ומשם לניהול התרבות, אבל אני מניח שזה לא מפריע לאבירי המשמר החברתי לשמר את הפנטזיות הקרתניות שלהם על הרפובליקה.

עכשיו, מעבר לדיון השטחי הזה של פוליטיקאים ועסקני ספרות, חשוב שנחזור לעניין התיווך של המדינה והשוק את מושג התרבות. לא במקרה הורוביץ מדבר על הרס “הספרות”, המשמר החברתי על שמירת “התרבות” ושטרסלר אומר שהשיווק המוזל “טוב לעם ישראל”. אצל הראשונים, במודל המדינתי המתיישן, המניח גם אם לא במודע את מושג ה”בילדונג” הגרמני, הקוראים הם אזרחים-ילדים והסופרים מביאים להם את בשורת התרבות והחינוך השמיימית ואילו אצל האחרון, במודל הניאוליברלי, מכיוון ש”עם” משמעו אסופה של צרכנים וספרים הם מוצר לכל דבר, מתקבלת התחושה המוטעית ש”השמים נפלו” ושאין יותר תרבות. כך מדי פעם אנחנו גם שומעים אמירות מביכות למדי מאנשים כמו אורלי קסטל בלום ואחרים ש”אין פה תרבות“. בואו נבחן לרגע כיצד חיה קסטל-בלום, שנחשבת לדעת רבים לאחת היוצרות החשובות בישראל:
השנה [2011], לאחר שנקלעה לחובות עתק המתקרבים למיליון שקל, נאלצה [קסטל בלום] למכור את ביתה במעוז אביב, וכעת היא חיה בבדידות בדירה שכורה, מתקיימת מיתרת הכסף שנשארה לה מהמכירה ומקוששת תרומות מהקרנות המעטות שעדיין תומכות בסופרים בארץ.
מדהים לראות איך מצבה של קסטל-בלום מזכיר את מצבם של הבנקאים הניאו-ליברלים. קסטל-בלום נכנסה לחובות של מיליון שקלים, סכום אגדי ביחס לרוב תושבי ישראל (שלא רק שלא יבזבזו סכום כזה, אלא שאף אחד גם לא ילווה להם אותו), ואילו עכשיו היא “חיה בדירה שכורה” כאילו שזה איזה עונש קפקאי ולא תנאי החיים של רוב האנשים כאן. בואו נראה מה הן הציפיות של בעלת החוב:
צריך לחוקק חוק, שבו, נגיד, אסור שמחיר ספר יירד מתחת ל-54 שקל. זה מבזה. וצריכים להקים קרן של המדינה – שיבחרו 30 או 40 סופרים, ושהמדינה תעזור להם. ואם זה לא חשוב לאף אחד, אז שיגידו ‘אנחנו לא רוצים סופרים בישראל ולא רוצים אמנים.’ שיגידו. שיגידו, כדי שנדע ללכת מכאן. אני מבקשת את זה מהמדינה. לא, אני דורשת שיקימו קרן כזאת כדי שלא אצטרך להיות קבצנית.
הנה, כמו בעלי הבנקאים חסרי האחריות, קסטל-בלום מציעה שהמדינה, זאת אומרת משלמי המיסים, יממנו את אורך החיים הפזרני הזה ואת התפיסה המדירה הזו שכן הקרן תתמוך רק ב-40 סופרים שהמדינה היא היא שתקבע את טיבם. למותר לציין ש”מומחי הספרות” יתמכו במעין שוד ציבורי כזה. עכשיו מהי המוטיבציה מאחורי התלונה הזו? העובדה שיש בארץ 3-2 סופרים, גברים, שכן יכולים לבזבז מיליון שקלים מבלי להיכנס לחובות ועובדה זו כנראה גורמת לקסטל-בלום להרגיש מקופחת. והנה, פתאום, אנחנו מקבלים הוכחה קונקרטית לאינטרסנטיות הוולגרית הזו של הסופרים שבאמת חושבים שמשלמי המיסים צריכים לממן להם אורח-חיים כזה ועוד בשם התרבות והביקורת על כוחות השוק!
3.
אבל נניח לרגע למבדיל בין שתי האידיאולוגיות המתחרות זו בזו אלו ונשים לב למשותף – לשתי העמדות יש מושג ממורכז של תרבות וספרות; למרות ההשפעה של אידאולוגיית הרב-תרבותיות והתפיסה שישראל עשויה מגזרים-מגזרים, כל הדיון בחוק הספרים נסוב על מושג התרבות כשם עצם מיודע, כאילו חזרנו לשנות החמישים. אם כך, לסיום, ננסה למצוא חלופות שלא יניחו מראש את המדינה כמרכז תרבותי או את השוק כתנאי מקדים לכל מחשבה על תרבות.
כאן אני רוצה להזכיר את עבודתו החשובה של החוקר המרקסיסטי הבריטי רימונד וויליאמס. אחד מטענותיו של ויליאמס הוא שאנחנו מבלבלים תדיר בין שני מושגי תרבות. הראשון, הרחב יותר והמתקרב למושג האנתרופולוגי, משמעו “צורת חיים שלמה” ואילו השני, והמצומצם יותר, משמעו “ייצור של טקסטים” הראוים לשמירה. ברור שהדיון על חוק הספרים וכן רוב הדיונים על תרבות בישראל מניחים את המושג השני. לצורך השוואה, ובכדי להתחיל לחשוב על אלטרנטיבות, נשים לב שהדיונים על תרבות במשמעות הראשונה נסובים דווקא במגזר החרדי. לא במקרה משמעות התרבות של המגזר החרדי עוינת גם את התערבות המדינה (תוכנית לימודי הליבה) וגם את הכניסה של כוחות השוק (אינטרנט למשל). הנה פתאום ממקום לא צפוי אפשר להביט על דיוני התרבות במגזר החילוני האלה מנקודת מבט אחרת ולהזר אותם. על מנת הסר ספק, אני לא מאלה שיקרא לנו לחזור ל”ארון הספרים היהודי”, מכיוון ש”החזרה” הזו עורכת הפשטה לטקסטים אלה, מוציאה אותם מצורת החיים השלמה ומבינה אותם כ”טקסטים רוחניים”. מה שאני כן מציע זה לדון לרגע בהבדלי מושגי התרבות והמשמעות שלהם לפרקטיקות תרבותיות חלופיות.

ההבדל המהותי בין מושגי התרבות לא נוגע, נניח, לסגנון הכתיבה, אופי הסיפורים, או אפילו להפצה הספרותית/תורנית, שאני מניח שהיא משכפלת דפוסי שליטה והדרה הקיימים גם בשוק החילוני. ההבדל החשוב הוא ביחס החברתי בין האדם אל הטקסט. היחס הזה הוא מעשי ומימטי, אך לא במשמעות שהטקסט מחקה את החיים (זה פירוש לא מדויק של אריסטו) אלא שהאדם מחקה את הטקסט. זו לכאורה נראית כמו איזו אמרה פוסט-מודרנית מתוחכמת, אבל האמת היא שזו תפיסה א-מודרנית פשוטה למדי המתכוונת לומר שטקסט הוא מעין מדריך לחיים במשמעות הרחבה ביותר האפשרית, שהאדם מבין את עצמו ואת חייו דרך הטקסט ושהטקסט והאדם לא ממש נפרדים זה מזה כמו באידיאולוגיה המודרנית. זה לא שבטקסטים מודרניים אי אפשר למצוא אסתטיקה כזו, אלא ששם זה לא מודע ומותק מכל מיני סיבות היסטוריות שלא נכנס אליהם כאן. עכשיו, אם במסורת היהודית אנחנו מוצאים מושג כזה ביחס אל ההגדה, הנמתחת מהמשל המקראי, ספרות החכמים ועד עגנון וספרות המוסר העכשווית שאי אפשר למצוא אותה בסטימצקי, אפשר למצוא את אותו היחס גם בחברה החילונית, אך לא בחברה האזרחית ומעמד הביניים שלה (שם מתקיים היחס המודרני) אלא אצל המעמדות הנמצאים מחוץ לספירה זו.
דוגמא טובה ליחס כזה אפשר למצוא בסרט “שביתה” של אסף סודרי ואמיר טאוזינגר, על השביתה של הפועלים במפעל חיפה כימיקלים שהחלה ב-2003 – אחד הסרטים החשובים ביותר שנעשו בישראל בשנים האחרונות. מה שחשוב בסרט הזה, הוא לא רק העובדה שהפועלים מדברים והעולם מסופר מנקודת מבטם, אלא שברגע מסוים אנחנו רואים כיצד הפועלים עצמם, לפני שהגיעו הבמאים הדוקומנטריים, תיעדו את ניסיונות השביתה, שעבור הבימאים הפך ל”חומר” דוקומנטרי כמו כל החומרים האחרים. זו לא ביקורת על סודרי וטאוזינגר, רק ניסיון למצוא את הרגע שבו טקסט תרבותי מסוג אחד (תרבות כצורת חיים) נכנס לטקסט תרבותי מסוג שני (תרבות כייצור טקסטים), אך מבלי שנבחין בכך, בדיוק בגלל שהטקסט של הפועלים לא נתפס בחברה הישראלית כתרבות בכלל.
עכשיו, הביקורת על מעשים כאלו מן השמאל נניח כמו זו של ז’אק-לוק גודאר (בראיון על סרטו “הכול בסדר”) או זו של פייר פאולו פאזוליני, מבינה את הניסיונות האלו של הפועלים כסרטים פוליטים. אני חושב שפרשנות זו חשובה אך אני רוצה להוסיף לה נדבך נוסף. מה שחשוב כאן הוא שהסרט של הפועלים שייך לקטגוריה השנייה של התרבות, בו הטקסט הופך להיות דבר מה דרכו הם הבינו את מצבם והבהירו אותו ואת עצמם לאחרים. ברגע שמבינים את הדברים כך, האמירה האומללה הזו ש”אין פה תרבות”, מקבלת את משמעותה המעמדית והנאורנית, שכן בישראל יש כל-כך הרבה תרבות, כל כך הרבה טקסטים שמיוצרים בתוך היחס השני שדנו בו כאן בקצרה, רק שעיניהם התרבותניות של “מומחי הספרות” ו”מגיני התרבות” לא מסוגלים לראות זאת.
4.

“ישראל ניצלה בזכות האליטות שלה”, כך אמר שלשום המשורר חיים גורי בטקס חלוקת פרסי הספרות של רמת גן, שבו קיבל פרס על מפעל חיים. המשורר הוסיף: “אליטה היא קבוצה שלמה של אנשים שתורמים לתרבות בחברה שבה הם חיים, ויש להם אחריות לשמרה. אני מאמין באליטה אשר נושאת על גבה את התרבות הישראלית ובפרט את השירה.
ביקורת מזרחית, שקצה באידיאולוגיה הנאורנית והקפיטליסטית של “מומחי התרבות” צריכה להציב מולם לא רק תוכן מזרחי (תרבות כטקסט) אלא גם מושג תרבות אחר לגמרי ומכאן גם לחשוב על תנאי הייצור של תרבות כזו שלא יהיו תלויים בשיפוט הערך המדינתי או של כלכלת השוק. ברגע שנדון בתנאי האפשרות של ייצור הטקסטים, ולא כמו חוק הספרים בתנאי ההפצה שלהם, נבין טוב יותר את שאלת המאבק החברתי בישראל.


