• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

כולנו ביחד למען הכיף: האטרקציות הניאו-ליברליות של ישראל

יניב רון-אל

בשבועות האחרונים מרצדת על גבי המרקע פרסומת למבצע “אחד ועוד אחד” של חברת האשראי כ.א.ל. קליפ הפרסומת הוא טייק-אוף על שיר משנות השמונים – “עַם אחד שיר אחד” – שהוקלט על ידי כחמישים זמרים ובדרנים מצליחים באותה התקופה, ושודר ב”סיבה למסיבה”. הפרסומאים עשו כאן מחווה טרנדית ומשעשעת לרוח האייטיז, אבל עם או בלי משים, הם הצליחו ללכוד את הרוח של ישראל בתום העשור הראשון של המאה העשרים ואחת. הפרסומת שהוציאו תחת ידיהם משקפת את רוח העיוועים הזו, ובד בבד תורמת את חלקה ליצירתה ולנפיחתה.


השיר המקורי נוצר למען גיוס תרומות לילדים נכים, והפך במהירות ל”להיט”, אם להשתמש במונחי התקופה. ממבט עדכני ה”קליפ” שלו נראה אולי מגוחך, ומחוות הזמרים נראות מוגזמות, אבל גם ממרחק השנים קשה שלא להתרשם מכובד הראש שבו ייצרו את הפאתוס. המלל בשיר דביק, ישיר ופשטני (“היום השיר שלנו יוצא מתוך הלב / כמו דמעה יתומה מליבי הכואב”), מלווה בחריזה נדושה ובלחן סנטימנטלי. השורות כוונו לשם סיוע לילדים מוגבלים, אולם הקריאה לאחדות פרטה גם על רגשות קולקטיביסטיים לאומיים – “עַם אחד עִם שיר אחד”, “כולנו ביחד למען כולם” וכיוצא באלו פניות לאתוס “הביחד” הישראלי.

היה זה, כמובן, מפגן של אחדות מזוייפת, שיותר מאשר ייצג אותה, ניסה לייצרהּ. כמו תופעות אחרות בתרבות הפופולרית של שנות השבעים (למשל, “ארץ ישראל הישנה והטובה” – סדרת אלבומיו של אריק איינשטיין) והשמונים (“קרובים קרובים”, לדוגמה) הייתה זו התרפקות על עבר מדומיין שבו, לכאורה, לא היו מחלוקות פוליטיות, שסעים אתניים ופערים כלכליים. כל זה קרה, כמובן, בשנים שבהן עלו המחלוקות והקונפליקטים אל פני השטח הפוליטיים והתרבותיים – המהפך הפוליטי של שנת 1977, “הפנתרים השחורים” בשנות השבעים, וצמיחת מפלגת ש”ס בשנות השמונים הם רק דוגמאות אחדות – והפערים הכלכליים העמיקו והחריפו, במסגרת מדיניות ממשלתית מכוונת.

אם לחזור להווה, בקליפ הפרסומת העכשווי של חברת האשראי נשמרה הרטוריקה הממלכתית המכוננת את האחדות: “היום השיר שלנו קורא לכל העם” וכו’. אבל היא משמשת לצרכים מסחריים, לפרסום מגוון האטרקציות המחכות בחינם ללקוחות החברה (“אטרקציות מדן עד אילת” אומרים לנו בפרסומת, ומציגים מפה של ישראל האטרקטיבית, שכוללת כמובן את יהודה, שומרון וחבל עזה): 

“היום השיר שלנו קורא לכל העם / לשכור טרקטורון, להתפנן בחמאם /

לשכשך באבוב, לצאת לספורט אתגרי / לצלם את הילד במתקן ג’ימבורי”.

את שורת המחץ של השיר – “כולנו ביחד למען כולם” – מחליפה הקריאה, בדציבלים נרגשים לא פחות, “כולנו ביחד למען הכיף!”. את ערך הנתינה והתרומה של השיר המקורי – צבוע וכוזבני ככל שיהיה – החליפו בישירוּת ראויה לציון ערכי הקבלה וה”כיף”. לא במקרה זה מזכיר מאוד את ראיון הבחירות של אהוד אולמרט משנת 2006, שהדבר המרכזי שהיה לו להבטיח לציבור בוחריו הוא “מדינה שכיף לחיות בה”.

הסמל המרכזי להבעת האחדות בשיר המקורי היה שיתוף הפעולה בין שלל הזמרים השונים – שהפארודיה עליו מתבקשת כמעט. זה, אמנם, הפאנץ’ המרכזי של הפרסומת. לצורך כך  נשכרו שבעה זמרים שהיו ידועים בשנות השמונים. כמו בגרסת המקור, נשמר הייצוג המגוון לזמרים “אשכנזיים” – סי היימן, אילנה אביטל, אדם, דני ליטני, שולה חן – ו”מזרחיים” – זהבה בן ואלי לוזון – ונשמרה גם העדיפות המספרית לקבוצה הראשונה. הם שרים בפומפוזיות מוגזמת ומכוונת, שמגחכת על הפאתוס המקורי, תחת ניצוחו של הפרזנטור של חברת האשראי, שי אביבי. בין לבין הזמרים נראים “מכייפים” בהכנות העבודה על השיר – במה שגם הוא מהווה פארודיה המגחיכה את אותן הסצינות מה”קליפ” המקורי.

מעניין לציין, שגרסה פארודית לשיר ולתפישה הממלכתית שלו הופקה כבר שבועות אחדים לאחר שיצא. הפארודיה של אז כוונה לממשלת האחדות, שאת שלל שריה גילם טוביה צפיר בגרסת “עַם אחד עִם שָׂר אחד”. ממשלת האחדות הזו היא שקיבלה בשנת 1985 את תוכנית החירום לייצוב המשק, שנתפשת בעיני רבים כנקודת המפנה בסימון תחילת עידן הניאו-ליברליזם בישראל. מייד לאחר שידור השיר המקורי, הופיעה בתוכנית האירוח לאה רבין, בתפקידה כיו”ר אלו”ט, וסיפרה שהיום בו שמעה את השיר לראשונה היה בסמוך לאחר ההכרזה על התוכנית הכלכלית. היא חשה מדוכאת, כך אמרה, בגלל שחשבה שהתוכנית מציבה קשיים בפתרון בעיותיהם של הילדים האוטיסטים. אך לאחר ששמעה את השיר, הבינה שהשיר יכול לסייע בפתרון הבעיות הללו, ולגייס תרומות למענם. אם תרצו, סיפורה של רבין הוא משל נפלא על הניאו-ליברליזם.

גם הפארודיה הנוכחית בפרסומת היא מעין משל כזה. כמו כל הפרסומות של חברת האשראי הזו, ובכלל של חברות אשראי בארץ, הפרסומת מתאפיינת באירוניה הרפלקסיבית שלה. פרסומאי חברת האשראי לא יכלו למצוא דמות טובה יותר משי אביבי כדי לשדר את האירוניה המודעת לעצמה (בכלל, יוצאי החמישיה הקאמרית מצטיינים בתכונה זו, ולכן כנראה פופולריים כל כך כפרזנטורים של חברות-אשראי). זוהי מין מודעות עצמית זחוחה, שמגחכת על עצמה, על הזמרים ובעיקר עלינו, הצופים בבית.

סקר שנערך באינטרנט העלה ש-70% מההתייחסויות לפרסומת היו שליליות, בעיקר בגלל המבוכה שנגרמת מן הצפיה בה, בשל ביזוי הזמרים המשתתפים בה. אולם הביזוי הזה הוא מכוון, כמובן. מאחורי הקליפ הפארודי הזה עומדת אמירה פשוטה ובוטה: תראו כמה עשירים אנחנו. תראו איך במסע הפרסום שלנו, שעלה לנו שבעה מיליון ש”ח, כמו שטרחנו לדווח לכם, קנינו את כל האטרקציות בארץ, מדן עד אילת, בשביל לקוחותינו. קנינו גם את הסמלים התרבותיים שלה – ושלכם: תראו איך הצלחנו לגייס את “זמרי העבר” ולקבצם יחדיו. תראו איך הם סרים למרותו של נציגנו הזחוח. זה, שכל נימה בקולו וכל זיע בתווי פניו, מעידים על האמירה שבפרסומת, אמירה בסגנון: ‘אנחנו עושים כאילו אנחנו רציניים, אבל בעצם אנחנו צוחקים איתכם. אנחנו יודעים, כמובן, שאנחנו צוחקים איתכם, ויודעים גם שאתם יודעים שאנחנו צוחקים איתכם. מה שלא בטוח שאתם יודעים שזה שאנחנו צוחקים גם עליכם (כל הדרך אל הבנק, כמאמר הקלישאה). ואתם יודעים מה? גם אם אתם יודעים – זה לא איכפת לנו’. הזמרים בפרסומת שרים לנו, “אם אתה לא בכ.א.ל  – אז אולי תצטרף”, ולנו לא ברור אם מדובר בהצעה מפתה או באיום מרומז: הרי בסוף נקנה אתכם כפי שקנינו את הזמרים שלכם, אז כדאי שתצטרפו מרצונכם. מצידנו, נדאג לכם לשפע חוויות חינם. 

לעתים האידיאולוגיה היא מקודדת וסמויה מן העין. קרל מרקס קרא לכך כתב החרטומים של הממון, ורולאן בארת נזקק לפיתוח מתודולוגיה סמיולוגית כדי לפענח אותה. האידיאולוגיה הניאו-ליברלית היא ישירה, מחוצפת ובועטת את מסריה לפנים: אנחנו חזקים, אנחנו עשירים, אנחנו יכולים לקנות אתכם. You cannot beat us – you might as well join us. הרי לא תנצחו אותנו, אז אולי תצטרפו. לפחות תהנו מהאטרקציות. “כולנו ביחד למען הכיף. אם אתה לא ניאו-ליברל – אז אולי תצטרף”. עַם אחד עִם שיר אחד.

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: