• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

פורט או פרנס: עיר לבנה-שחורה

מאת: עירית גל

 

נציגי המשלחות הבין לאומיות שהגיעו לפורט או פרנס הצטיירו בעיני רבים כמושיעים, אבל האמת היא שרק מעטים מבניהם רשאים לנכס לעצמם את הילת המצילים, לפחות במהלך עשרת הימים הראשונים לאסון שפקד את תושבי האיטי, כפי שראו עיני.

בשדה התעופה של פורט או פרנס התמקמו עשרות משלחות מכול רחבי העולם ואיתם יחידות חילוץ והצלה, תרופות, מים ומזון. הרכבת האווירית של המטוסים והמסוקים שנחתו שם הבטיחו במבט ראשון כי הפעם יגיע הסיוע ליעדו בזמן הנדרש להצלת חיים.

אולם בפועל בזבזו נציגי המשלחות זמן יקר ביצירת תנאי מחייה נוחים עבור המשלחות עצמן, ההתארגנות  נמשכה ימים ארוכים ובמהלכה תוכננו תוכניות, הוקמו חיבורים לחשמל ולאינטרנט ואפילו מכונות אספרסו טרחו והציבו בחלק מהאוהלים המתוחים והנוחים שהובאו לשם.

במקום להתמקם במהירות באזור האסון הוקם בשדה התעופה שטח סטרילי שנראה במהרה כמו כפר אולימפי ססגוני שדגלי העולם מתנופפים בו.

לנגד עיניהם הכלות של תושבי האיטי הנואשים הוקמה בפרוורי בירתם שבשדה התעופה שכונת יוקרה שהכניסה אליה אסורה עליהם.  חיילי יוניפי”ל חמושים הציבו שריוניות בשערים ומנעו מאנשים רעבים שביקשו מים ומזון מלהיכנס אל שטחם. במשך שמונה ימים תמימים מאז הרעש נערמו בשדה התעופה מחסני מזון ענקיים, אולם שערי שדה התעופה לא נפתחו והמזון לא חולק. בעוד שאלפי בני אדם קבורים מתחת להריסות בתיהם דיווחו כלי התקשורת על פעולות הצלה שהצטלמו היטב כאילו הן מתקיימות בכול מקום. במציאות מרבית תושבי פורט או פרנס נאלצו בעיקר לסמוך על עצמם וחפרו בידיהם על מנת לנסות להציל את יקיריהם ואת מעט רכושם.

בעיר הלבנה שהתמקמה בשדה התעופה קיימו מדי יום נציגי המשלחות דיונים קדחתניים. הנושא המרכזי שלהם היה הבטיחות, של המשלחות עצמן כמובן. הגיעו שמועות על ביזה ועל כן, כך הוחלט, יציאת משלחות רשמיות ללא אבטחה אל העיר אינה מומלצת.

עשרות משלחות שלא נתקלו בעצמן באלימות אבל הוזנו במידע מוגזם ששידר ה סי אן אן החליטו כי תושבי העיר הרעבה עשויים לתקוף את המסייעים להם, ולכן, ביטחונם שלהם עצמם קודם לרעב התושבים. משלחות סיוע  שכוונותיהם, יש להניח, היו להועיל, ישבו בחוסר מעשה ולא הורשו להיכנס אל העיר השחורה והנואשת.

מי יכול לומר כי לנוכח האסון שפקד את תושבי האיטי פריצה אל מאגרי מזון יכולה להיחשב כביזה, מי מאיתנו לא היה מנסה להביא אוכל או מים ליקיריו הגוועים בצמא? וזאת בשעה שהמזון ממתין במחסנים ואין שום יד מכוונת שתורה לבצע את העבודה שלשמה הגיעו לשם.

בניגוד למשלחת הרשמית של צה”ל שמיקמה את בית החולים באזור סגור ומגודר, המשלחת הרפואית הישראלית שאליה הצטרפתי, התמקמה מיד וללא שום חשש באצטדיון שהפך בין לילה למחנה פליטים ענק ושאליו זרמו מידי יום מאות פצועים מכל רחבי העיר. אחיות ומתנדבים תושבי העיר נטלו חלק במערך הרפואי שהקימו אנשי הצוות בראשות ד”ר אפרים לאור.

במהלך עשרת הימים ששהינו בליבה של העיר, איש מחברי למשלחת ואף חברי משלחות אחרות שפגשתי, לא יכול היה להעיד על אירוע אלים אחד, להפך, תושבי פורט או פרנס היו אסירי תודה.

מנגד לא ראינו כלל כלי רכב של הצלב האדום נעים ברחובות העיר החרבה או גרגר אחד של אורז יוצא משערי העיר הלבנה במהלך השבוע הראשון.

רק ביום השמיני הואיל צבא ארצות הברית לשחרר את המזון שנאגר במחסנים, בקבוק מים קטן לאדם ומנת קרב צבאית אחת למי שהצליח להגיע אל אזורי החלוקה.

כוחות מרינס חמושים השתלטו על אזורי החלוקה במהירות, כמו במלחמה. מסוק נחת, פרק את מטענו והסתלק באותה מהירות שבא. בדיוק כמו בעיראק.

חיילי מרינס ממותגים במדים מנומרים ומישקפים כהים כיתרו ביום השמיני את פתחי בתי החולים בשריוניות כמו בסרט הוליוודי, הכניסה לשטח בית החולים נאסרה, קרובי משפחה שביקשו להיכנס התגודדו מול השער מתחננים לשווא להתיר להם להיכנס כדי לבקר את יקיריהם. על צריח השריונית ניצב חלקו העליון של חייל אמריקאי, נשקו מכוון אל הקהל.

“אולי את יודעת,” שאל אותי תושב מקומי כשצפינו בחיילים החמושים בשערי בית החולים, “למה הם פוחדים מאיתנו? הכול כאן הרוס, אנחנו בסך הכול אבק שמנסה לשרוד, ממה יש להם לפחד כל כך?” התשובה לכך הייתה די פשוטה: אנשי העולם השבע פוחדים מאנשי העולם הרעב שמא יגרעו אלו בקיומם משהו מהשפע לו הם זוכים.

בדרך חזרה הביתה, במהלך הטיסה לניו יורק משאת נפשם של רבים מתושבי האיטי, ישב לידי צלם צרפתי שדפדף במחשב הנייד שלו ובחן את התצלומים שהביא איתו.

גם הצילומים שלי היו מונחים במזוודה, בקלטת מספר ארבע, מועתקת זעקתו של אדם אחד שחזר אל אזור מגוריו ומצא כי בני משפחתו כולם מעלים צחנה מתחת למה שהיה פעם ביתו.

התצלומים של הצרפתי היו מעוצבים להפליא, הנוסע הנוסף בשורה שלנו החמיא והתפעל והצביע על כמה מהם שראויים לדעתו להדפסת פוסטר שהוא עצמו היה מוכן לתלות בביתו. הנה זקנה באבדונה וביתה ההרוס מונח כרקע לתפאורה מושלמת וילד עם ראש חבוש ומצילו שאוחז בו לעיני המצלמה.

הצלם השיב בצניעות כי הוא מתכוון להציג את עבודותיו בתערוכה בפריז לקראת הקיץ ואף שלף לטובת שכנו למסע כרטיס ביקור.

עירית גל היא במאית סרטי תעודה וחברה במשלחת סיוע להאיטי, “פירסט”: ישראייד – הפורום הישראלי לסיוע הומניטארי ישראלי.

צילומים: עירית גל

כנראה שיעניין אותך גם: