הסיסמא כובלת אותנו

בשבועות האחרונים גובר הדיון על הפיצולים ב”מחאה”: בין הטובים לרעים, הממומנים והעממיים, ה-99% והיתר, הנחמדים יותר ופחות. במשתמע, הפיצול הוא בעיה או מכשול שצריך להתגבר עליו. הדבר בא לידי ביטוי הן בניסיונות נואשים לייצר קונצנזוס והן בקידוש מתלהם של הפילוג במסגרת מאבק ישיר בין המחנות השונים. במקרה הראשון, האחדות היא התכלית, בשני – היריבות. הסכנה האמיתית למחאה נובעת, בעיניי, מתפיסה שגויה של רעיון הסולידאריות, מהיעדר הבחנה בין מטרות ואמצעים ומהבריחה מדיוק ובהירות.

מאז שהחלה המחאה בקיץ 2011, הרגשתי אי-נוחות ביחס לקריאה “העם דורש צדק חברתי”, ואם לדייק – בעיקר מהרישא “העם דורש”. הטרידה אותי המחשבה שההתייחסות אלינו, חברי המחאה, כאל “עם” משרתת למעשה את אלו שמהם אנחנו “דורשים” ופוגעת בסיכויים שלנו לשנות. אני לא יודעת מה זה “עם” כשהוא בא בהקשר כזה, ששואף ליצור קולקטיב הומוגני או איזה קונצנזוס-רפאים היסטורי. לכן הטענה ש”העם דורש” עמומה בעיניי בדיוק כמו כל מיני טענות, שלרוב מפריעות לי – מצד הממשלה, האופוזיציה, שליחי חב”ד ואחרים – בנוגע ל”עם”, לצרכיו ולרצונותיו.

הרעיון של חברה אזרחית, שכוללת אזרחים שונים מדבר אליי יותר. אזרחים שונים שדורשים דברים שונים, הם גם מצביעים לנציגים אחרים בבחירות, לפעמים הן גם יוצאות לרחובות, מסיבות שונות. מאחר שהמדינה היא אמצעי שנועד להבטיח סדר חברתי (ואם אפשר גם זכויות אדם), אין בעיניי סיבה אמיתית שאזרחיה יהיו “מאוחדים” תחת כל דבר שהוא מעבר להסכמה על רעיון המדינה עצמו.

לא שההגדרה של מיהו אזרח בישראל חפה מבעיות, אבל היא בוודאי ברורה יותר מהגדרת “העם”, והיא (אני מקווה) מתוחזקת על ידי מנגנונים רשמיים שאמורים להיות שקופים, נתונים להשפעת האזרחים עצמם ומעוגנים בעקרונות משפטיים. אבל דווקא בגלל הקושי והמורכבות חשוב וכדאי לנסות לדייק במה שאפשר. למושג “עם” יש נטייה כמעט מכוונת להיות לא מדויק. מכאן גם הקשר האינהרנטי בין “העם” לבין דמגוגיה (מלשון דמוס) ופופוליזם (מלשון פופולוס). “העם” מובלע בשתי התופעות הללו, שאנחנו לרוב לא רוצות שיאפיינו את התרבות הפוליטית שלנו. לפיכך, מחאה אזרחית צריכה להתנער מהרטוריקה הזו ומפרקטיקה תואמת. במיוחד כאשר היא עצמה קוראת לשקיפות ולגיבוש מדיניות, ועוד יותר – כשהיא מדברת על שוויון.

אכן, סיסמאות הן שימושיות ויעילות, וקשה להימנע מהן. בהחלט ייתכן שבראשית המחאה, בקיץ שעבר, היה צורך בסיסמא קליטה ומאחדת, כזו שתעורר אותנו לקום וללכת. אבל שנה אחרי, אני חושבת שאותה סיסמא ממש דווקא כובלת אותנו. אנחנו מוכרחים להבין שהבהירות והדיוק הם הכוח שלנו. בלעדיהם אנחנו יורים לעצמנו ברגל. הדיוק והבהירות גוררים סיבוך הכרחי (כי צריך, למשל, להדפיס קבלות לתרומות), הם עלולים להוביל לפיצולים (כי פתאום, כשמדייקים, מתברר שיש דעות שונות). אבל אם נימנע מהם בשל הסיבות האלו, נהיה לא יותר מאשר בבואה של המערכת הפוליטית שאותה אנחנו מבקשים לשנות.

זה נכון שצריך להתאחד כדי להגשים מטרה משותפת, אך ה”איחוד” אינו יכול להפוך מאמצעי לתכלית. ההירתמות ל”עם” הזה היא חלק ממה שגורם לנו, שנה אחרי, להתבלבל מהפיצול במחנה המוחים, ולמהר להספיד את המחאה. כאומרים: הו לא – יש פיצול ב”עם”. אבל כל עוד הפיצול נובע ממגמה של הגדרה ברורה יותר של המטרות, וכל עוד כל אחד ואחת יכולים להבין מה עומד מאחורי ההבחנות, הוא מבורך בעיניי. הוא מעיד על בגרות. מי שנבהלת מכך, זה קשור בכך שהיא עודנה שבויה ברעיון המתעתע של ה”עם”.

כל אזרח יכול (וצריך) להשתתף, לבקר, לרדוף צדק, להביע את דעתו. כאזרחית – כיישות עצמאית – זה גם ריאלי (הרי ברור לנו שאף אחת לא באמת מביעה את דעת “העם”). בניגוד למה שעשויים לטעון חסידי ה”עם”, המחויבות לרעיון של חברה אזרחית אינה פוגמת ביכולת ליצור סולידריות ואינטגרציה חברתית, כפי שכותב הסוציולוג יורגן הברמאס:

כל אזרח יכול להבין ולהעריך את האזרחות כליבה של מה שמחזיק אנשים ביחד, מה שהופך אותם באחת תלויים זה בזה ואחראים זה לזה… אנשים באופן אינטואיטיבי מבינים שהם יכולים להצליח בהסדרת האוטונומיה הפרטית שלהם, רק באמצעות שימוש ראוי של האוטונומיה האזרחית שלהם, ושבתורם היו מסוגלים לעשות זאת על בסיס חברתי שהופך אותם, כאנשים פרטיים, לעצמאים באופן מספק. הם לומדים להבין “אזרחות” כמסגרת לדיאלקטיקה בין שוויון חוקי למעשי, ממנה עשויים לצמוח תנאי חיים הוגנים ורצויים לכולם.

(Habermas, J. 1996.”The European Nation State: Its Achievements and its Limitations. On the Past and Future of Sovereignty and Citizenship”, 135).

אם כן, לא צריך לשאוף לאחדות, אלא להכרה במורכבות שבחברה אזרחית. סולידאריות תצמח רק אם נתאמץ לדייק במטרות שלשמן אנחנו רוצות בה.

הכותבת היא סטודנטית לתואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטה העברית