קרבנות בעיני עצמנו
אלן דרשוביץ (מהארוורד) יקבל הערב, מוצ”ש, תואר ד”ר של כבוד מאונ’ ת”א.
דרשוביץ, שבארה”ב הוא תומך נלהב של זכויות אזרח, מגלה הרבה יותר גמישות כשמדובר בזכויות הפלסטינים. הוא כתב את הספר “The Case for Israel” בו טען ש”כול העולם נגדנו”, שהביקורת על ישראל נובעת ממיתוסים שגויים, ושאנטישמיות היא זאת שגורמת לבקר את ישראל, לא המדיניות הישראלית. ישראל מתוארת אצלו כדמוקרטיה למופת, ומפלט ליהודי העולם, והכיבוש? המצור? לבנון? הנכבה? אלה פשוט לא קיימים. הכול רק רדיפה ואפליה לרעה.
דרשוביץ וישראל זה סיפור אהבה. הוא אוהב את ישראל, וישראל אוהבת אותו בחזרה. והאהבה, כידוע, מסמאת. ברומן הזה נותן דרשוביץ לישראל זכות לאומית עליונה. בעוד שישראל היא בעיניו המדינה היחידה ליהודים הנרדפים (ולכן כל מתקפה נגדה היא לא פחות מאשר אנטישמיות), הרי שבספרו “The Case for Peace” הוא טוען שמדינה כזאת, עבור הפלסטינים, לא נחוצה. מבחינתו, הם יכולים להסתפק במובלעות (בונטוסטנים) תחת שליטה ישראלית גמורה, מנושלים מקרקע, מים, רצף, גבולות וכו’, ולזה הוא עוד מעז לקרוא “פתרון שתי המדינות”, ש”מקובל על הפלסטינים”. אבל המיינסטרים הישראלי שמאוהב בקשקוש הזה, מאוהב גם בדרשוביץ, והחיזור הפוליטי באצטלה אקדמית נמשך. דרשוביץ הגדיל ויצא גם במתקפה חזיתית ואישית כנגד “שקריו של גולדסטון”, שתומכי מלחמת-עזה כל-כך התענגו לשמוע. ובעוד שבעולם מרימים גבה לגבי האיש, הישראלים, שגם ככה מרגישים קרבן (בעיניי עצמנו) מחבקים אותו ומעלים אותו על נס, א-לה-בן-דרור-ימיני.
דרשוביץ, אמנם מלמד גם באוניברסיטת בר-אילן ובמרכז הבין-תחומי, אבל לא ברור איזה הישג אקדמי או אנושי הוא קידם, שחבר הנאמנים של האוניברסיטה החליט שהוא האיש הוא הראוי ביותר לתואר. עבודתו נתונה, לכול הפחות, במחלוקת קשה, ומספר ספרים הוקדשו להפרכת הטענות שהוא מעלה (לדוגמה: The Case against Israel, Counter Rhetoric, Beyond Chutzpah, כולם בידי אקדמאים יהודים). אז מעבר לזה שאוניברסיטת ת”א, שכבר קשורה עד צוואר בקשרים עם הצבא, התעשיות הביטחוניות וכל ה”מומחים לענייני ערבים” – בוחרת לחזק שוב את קשריה עם מערך ההצדקה לתעשייה הקולוניאלית שבחצר האחורית שלה; ומעבר לזה שגוף המחקר לענייני זינובפוביה שלה שותף בתעשייה של האדרה ומיסטיפיקציה של האנטישמיות (וכמובן קושר כל ביקורת נגד ישראל תחת חסות זאת); הרי שמדובר במקרה זה גם בזילות אקדמית של ממש. ספרו התגלה כמלא בעיוותים, שינוי עובדות ואף פלגיאט (ציטוטים ארוכים ללא קרדיט). דוגמה מוכרת היא הסתמכות על ספרו של בני מוריס כדי להוכיח ש”רק” 2000-3000 פלסטינים נושלו בהוראה, כשלמעשה מוריס כותב על 200,000-300,000…
הענקת תואר הכבוד ע”י גוף אקדמי ישראלי מוביל היא תעודת עניות לאקדמיה הישראלית כולה (בעבר הוא קיבל גם תואר כזה מבר אילן). זוהי תזכורת לכך שהידע-האקדמי אינו מנותק מהלכי רוח פוליטיים וחברתיים-היסטוריים, וראיה לכך שהישראלים מוכנים להתפשר על האיכות האקדמית כדי למצוא לעצמם נחמה בזרועותיו של סנגור לעת-מצוא. באקדמיה, ובישראל בכלל, רווחת תחושת הנרדפות, כמו הגרמנים אחרי מלה”ע הראשונה, ותחושה מסוכנת זאת, היא שמאפשרת להמשיך ולעצום את העיניים לנוכח הנעשה בשטחים.
אגב, חריגי האקדמיה הישראלית, כלומר אלו שלא מתעלמים מהכיבוש, יקיימו באותה האוניברסיטה דיון על תרומת הספרות האקדמית על הכיבוש (ב-12.5.10 בשעה 18:00). לשם דרשוביץ כנראה לא יבוא.


