אם תרצו אין עובדות
עובדות הן דבר קשה לעיכול, במיוחד כאשר הן סותרות את כוונותינו. לכן אנחנו לפעמים “מעגלים פינות”, מתעלמים מעובדות, או מפרשים אותן בדרך התואמת את כוונותינו. אולם לא הכל הולך, ויש עובדות שאם אומרים את ההפך מהן זהו שקר, לא “פרשנות לגיטימית”. כלומר זו עבירה על הדיבר העשירי “לא תענה ברעך עד שקר”. זה מה שעושה ישראל הראל במאמרו “הבלוף הסעודי” (הארץ, 24.6), שבו הוא מתווכח כביכול על כנס אקדמי שהתקיים על ידי מרכז הרצוג באוניברסיטת בן גוריון בנושא יוזמת השלום הערבית, אליו הוזמנתי אני להשתתף, וגם ישראל הראל. לא הייתי מגיב למאמר אלמלא היה חלק מתופעה כללית של שקרים וחצאי אמיתות המכוונים נגד החופש האקדמי – חופש המחקר וההוראה, חופש הדיון והמחשבה. אינני רוצה להתווכח איתו על היוזמה הערבית, “כוונות הערבים” או שאיפות השלום של ממשלת ישראל, אלא על האופן שבו הוא מציג את הכנס לעומת מה שהיה בו.

הוא לא יכול היה לדעת שלא היתה “דעה קנונית” אלא דיון מגוון ומעמיק, מלא ויכוחים. ביקורת על היוזמה הסעודית נשמעה מפי רוב הדוברים, חלקם מהכיוון של הראל, כמו עמיחי מגן ממכון שלם ועודד ערן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, וחלקם מכיוונים אחרים ביקורתיים אף הם. למשל, העיתונאי המצרי סמיר גאטס, שביקר את חולשתן של מדינות ערב וחוסר המנהיגות שלהן, או החוקר הירדני מוחמד עידאת שטען כי היוזמה נועדה להדוף תביעות לדמוקרטיזציה של מדינות ערב לאחר המתקפה על מגדלי התאומים.
אני עצמי טענתי כי היוזמה באה באיחור רב לאחר סגירת המרחב הפוליטי להידברות בנובמבר 1995, ובעיתוי אומלל באמצע הסלמה אלימה שבה ישראל יצאה למבצע חומת מגן. הכנס עסק בשאלות רבות, כלכליות, משפטיות, בעיית הפליטים ועוד. הוא הקדיש שני מושבים לשאלת המים, תחום בו קיים שיתוף פעולה מרשים של שנים רבות בין חוקרים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים.
הכנס קיים דיון אקדמי במיטבו, המראה את מורכבות המציאות, ונמנע מהצגתה באופן פשטני של שחור ולבן. נכון, בדיון המסכם שבו השתתף הראל, היו דעותיו במיעוט ודבריו לא שכנעו. אבל דווקא בזכות זה, זכה הראל למרב השאלות והיה יכול להציג את עמדתו בהרחבה.
מה שהפריע להראל הוא בדיוק אותו הדבר שמפריע לקבוצת הסטודנטים “אם תרצו”: להבדיל מהאווירה המתלהמת של דיכוי דעות ביקורתיות הקיימת ברחוב ובתקשורת האלקטרונית, באוניברסיטאות יש עדיין אווירה חופשית. מחליפים בה דעות ומתווכחים בשקט, ומה שקובע איננו דעת הרוב המשתיקה את השונה. בפחות מיומנות רטורית מזו של ישראל הראל, אם תרצו הפיקו “דו”ח” על המתרחש כביכול באוניברסיטאות, המבוסס על הלשנות של סטודנטים. הדו”ח מלא אי דיוקים, חצאי אמיתות והשמטות היוצרים תמונה מעוותת של הנעשה בין כותלי הקמפוסים. אבל המטרה היא אותה מטרה, לפגוע בחופש האקדמי.
ישראל הראל יודע מדוע הוא לא בא לשמוע מה אומרים במושבים האחרים של הכנס – הרי הוא ידע מראש מה יכתוב עליו. יש סיכוי לא רע כי הרוב המכריע של הציבור יאמין להראל בנוגע למה שקרה בכנס, יותר מאשר לאלה שנכחו בו. אם תרצו לא העובדות חשובות, אלא הרצון להימנע מלדעת מה שלא רוצים לדעת. כבר שמונה שנים מתעלמת ממשלת ישראל מהיוזמה הערבית, כי היא לא רוצה לדעת אם היא רצינית. הכנס ניסה לברר גם אם היוזמה רצינית וגם מדוע ישראל מסרבת לדון בה. מבחינה זו, הוא היה הצלחה גדולה. אין בכך כל ערובה שמישהו יקשיב מחוץ לכותלי האוניברסיטה, הרי הראל מבטא את עם ישראל, כפי שהוא טרח להסביר לקהל אחרי שלא הצליח לשכנע בנימוקים טובים יותר.
הכותב הוא מחבר הספר Politics and Violence in Israel/Palestine: Democracy vs. Military Rule, Routledge 2010


