זה מהפער
לפני כחודש התפרסם דו”ח באנגליה אודות אי שוויון במערכת הבריאות וההשלכות החמורות של אי השוויון, בין היתר כלל המחקר את העובדה שתוחלת החיים של עניים בבריטניה קצרה בעשר שנים מזו של העשירים. תוצאות המחקר הפכו לכותרות ראשיות בעיתונים ומהדורות ומגזיני החדשות בטלוויזיה וברדיו עסקו בסוגיית אי השוויון והשלכותיה בהרחבה רבה. שבועיים לאחר מכן פורסם בישראל דו”ח משותף של מרכז אדוה, רופאים למען זכויות אדם, האגודה לזכויות האזרח, אגודת הגליל – האגודה הארצית למחקר ושירותי בריאות, טנא – בריאות – קידום יוצאי אתיופיה בדיוק באותה סוגיה ומסקנותיו היו דומות. הדו”ח התקבל פחות או יותר בדממה תקשורתית, המאמר המקיף ביותר שנתקלתי בו בעניין זה היה של רוני לינדר גנץ הכותבת בעקביות על סוגיות אלו ב”דה מרקר”. בתקשורת הישראלית שבה שאלות חברתיות נדונות בעיקר במסגרת סיפורי מסכנות אישיים או באמצעות פרסום נדיבותם של בעלי הון במתן צדקה בשידור חי, אין סיכוי ששאלות של אי שוויון, נושא המעסיק רק תימהונים חסרי השכלה כלכלית יזכה לדיון אינטליגנטי. העורך והמראיין המצויים הבורים בטוחים שצמצום אי שוויון משמעותו חזרה לברית המועצות של חרושצ’וב.
ספר שנדמה לי שהזכרתי באחד הפוסטים האחרונים שמעורר דיון ציבורי רחב בסוגיה זו הוא ספרם של Richard Wilkinson and Kate Pickett, The Spirit Level: Why Greater Equality Makes Societies Stronger. המחברים הם חוקרים בריטיים בעלי שם בתחום הבריאות. במגזין Boston Review, מגזין מעולה שעורך הפילוסוף ג’ושוע כהן, מתפרסמת סקירה מקיפה וביקורתית על הספר שכתב קלוד פישר פרופסור לסוציולוגיה מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. פיקט ווילקינסון מציגים נתונים רבים המציגים קורלציה בין אי שוויון בהכנסות בין מדינות לבין תוצאות חברתיות שליליות רבות – בריאות גופנית, איזון נפשי, רמת אלימות, אינטגרציה חברתית, ילודה בקרב מתבגרות, הישגים לימודיים ותופעות חברתיות שליליות אחרות. לטענת המחברים אי שוויון גורם לאנשים להתמקד בסטטוס והמעמד שלהם בסולם היוקרה החברתית ביחס לאחרים. התמקדות זו במצבם היחסי יוצרת דאגה, חוסר אימון, בידוד חברתי ומגדילה את רמת המתח הנפשי. המתח הנפשי מחליש את המערכת החיסונית וגורם לכך שאנשים עניים מתמודדים עם מתח זה באמצעות אכילה מופרזת ותוקפנות כלפי אחרים. בקיצור אי שוויון מזיק לבריאות כולם.
הטענה של המחברים אינה הטענה הטריביאלית שעוני מזיק לבריאותם של עניים, רמת העושר של היחיד אינה קריטית, מה שקריטי הוא הפער בין הקבוצות השונות בחברה. פיקט ווילקינסון מתנגדים לשימוש במדד הצמיחה הכלכלית למדידת רמת הבריאות, מהטעם הפשוט שצמיחה, כפי שאנחנו יודעים, יכולה להגדיל פערים. כאשר פירות הצמיחה מגיעים לעשירים וכמעט ואינם מגיעים לעניים. המחברים מציגים נתונים המצביעים כיצד במדינות שבהן אי השוויון גדול יותר, למשל ארצות הברית ובריטניה הבעיות החברתיות חריפות יותר, לעומת מדינות שוויוניות יותר כיפן ומדינות סקנדינביה.
קלוד פישר הסוקר את הספר מעלה תהיות אודות התזה של המחברים. ראשית אודות המדדים של אי שוויון. האם אי שוויון בין עשירונים שונים צריך להמדד על פי הכנסה, עושר או צריכה. שימוש בכל אחד מהמדדים הללו מוביל לתוצאות שונות במקצת. פישר גם מעלה את הטענה שהמחקר לא בדק את כל הבעיות החברתיות והקשר שלהן לאי שוויון. כך למשל הקשר בין אי שוויון ושיעור התאבדויות, במדינות בהן אי השוויון גדול שיעור ההתאבדויות קטן יותר. ההסבר של המחברים הוא שבמדינות לא שוויוניות אנשים מפנים את התוקפנות שלהם כלפי אחרים ולא כלפי עצמם. הסבר שאינו משכנע את פישר. פישר גם יוצא נגד השימוש של המחברים בממוצע להצגת תוצאות חברתיות בין מדינות. פישר מעלה תהיות נוספות אודות ההנחה של המחברים אודות הזהות בין קורלציה לקשר סיבתי. קימה של קורלציה בין אי שוויון וחוליים חברתיים אינו הוכחה לקשר סיבתי, ייתכן שאי השוויון אינו הסיבה לחוליים אלא סיבות אחרות כגון סיבות תרבותיות או סיבות פוליטיות. כך למשל חברות הטרוגניות הן בלתי שוויוניות בשל חוסר הסולידאריות בין הקבוצות האתניות והלאומית השונות, חוסר סולידאריות הבא לידי ביטוי באי נכונות לתמוך במדיניות חברתית המצמצמת אי שוויון. טענה אגב שהפילוסופים ויל קימליקה ורוברט בנטינג טוענים בספר שפרסמו לפני כמה שניםם שאינה נכונה. כלומר רב תרבויות אינה מביאה בהכרח לאי שוויון ופגיעה במדיניות רווחה.
בסקירה המעניינת והנרחבת הזו יש לפישר מספר השגות נוספות על המחקר, אולם המסקנה מהספר, אם לנקוט בתרגיל המחשבתי שהציע הפילוסוף הפוליטי ג’ון רולס, דמיין לעצמך שאינך יודע מי אתה ואתה צריך לבחור באיזו מדינה היית רוצה לחיות, מטעמים מובהקים של אינטרס עצמי היית בוחר לחיות במדינה שוויונית יותר שבה חייך ארוכים וטובים יותר.
<!–[if !supportLineBreakNewLine]–>
<!–[endif]–>


