Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
שלמה סבירסקי, אינטלקטואל אורגני
הפגישה הראשונה שלי עם השם שלמה סבירסקי התרחשה בתחילת שנות השמונים בהיותי סטודנט, בקריאה בספרו “לא נחשלים אלא מנוחשלים” (1981). השמועה בדבר קיומו של הספר המחתרתי בעל הכריכה הירוקה עברה מפה לאוזן בקרב סטודנטים פעילים ופעילות מזרחים. עבור חלק גדול מאיתנו הקריאה בספר היוותה אירוע מכונן, חוויה אינטלקטואלית, רגשית ופוליטית מטלטלת שגרמה למהפך תודעתי ופוליטי. לאחר קריאת הספר, החברה הישראלית נראתה אחרת לחלוטין מאשר לפני קריאתו. התיאור וההסברים המעמדיים של שלמה אודות מיקומם החברתי והכלכלי של המזרחים, יחסי הניצול והדיכוי שאפיינו את קליטתם על ידי הממסד האשכנזי, היותם מנוחשלים ולא נחשלים, התיישבו עם ניסיון החיים האישי שלנו ושל משפחותינו עם חוויות ההדרה, השוליות ואי הצדק. התמונה הבהירה והחדה ששרטט שלמה תאמו אינטואיציות גולמיות עמומות חזקות שלא היו לנו אז היכולת והכלים לבטא אותן. ניסיון חיים ותחושות שעמדו בניגוד מוחלט להסברים הסוציולוגיים ששמענו בהרצאות, לטקסטים האקדמיים שקראנו ולחוכמה הממסדית המקובלת שהסבירה והצדיקה את מקומם הנחות של המזרחים בחברה הישראלית בפערי תרבות בין החברה המסורתית שממנה באו משפחותינו לבין החברה המודרנית הישראלית שהם הצטרפו אליה. החברה המסורתית בעלת התרבות האנטי-מודרנית והאחראית לערכים הקלוקלים ולרציונאליות המוגבלת של המזרחים.
“לא נחשלים אלא מנוחשלים” העניק להתנגדות שלנו למציאות הבלתי-שוויונית ולהסברים הבעייתיים והמעליבים שהצדיקו אותה, מפה ברורה וחדה לפענוח החברה הישראלית ותוכנית פעולה למאבק באי הצדק. הם נטעו ביטחון שהטענות אודות אי-שוויון עדתי, שזכו לקיתונות של בוז, לא נבעו בשל אישיותו הבעייתית של הדובר ולא עקב נטייתם התרבותית של מזרחים להתבכיין ושלא מדובר ברגשי נחיתות המתחפשים לתביעות פוליטיות, אלא בתביעות לגיטימיות הנטועות בערכים של צדק אוניברסלי. לסטודנטים והפעילים באותה תקופה הפך הספר לנשק, למחסנית מלאה של טיעונים לשימוש מיידי, קובץ הנחיות לדע מה תשיב לאויבך, קטליזאטור רב-עוצמה להתארגנויות של פעילות ופעילים מזרחים בני הדור השני שהחלו לצוץ באותה תקופה.
שלמה הוא מייצג מובהק של מה שהוגה הדעות האיטלקי הניאו-מרקסיסטי אנתוניו גרמשי כינה “אינטלקטואל אורגני”. צריך להעיר כאן ששלמה הוא לדעתי פחות ניאו-מרקסיסט מגרמשי. בוויכוח הידוע מימי תנועת הנוער אודות התחרות הסיבתית בין ההוויה לתודעה, עבור שלמה להוויה יש מעמד פריבילגי סיבתי ביחסה לתודעה. על פי גרמשי, אינטלקטואל אורגני הוא אינטלקטואל המגויס לטובת מעמד ספציפי, מעמד נעדרי הרכוש והעוצמה, מעמד הפועלים. האינטלקטואל האורגני, בניגוד לאינטלקטואל המסורתי המזדהה עם המוסדות הקיימים ועוסק בהצדקתם, מנסה לקדם סדר יום אנטי-הגמוני. אולם שלמה הוא אינטלקטואל הרבה יותר אורגני מסתם אורגני. הפעילות האורגנית של שלמה לא באה לידי ביטוי רק בכתיבה ביקורתית חריפה נגד הסדר הקיים, אלא גם בעשייה ארוכה ומפרכת רבת שנים בארגוני החברה האזרחית, במימוש הערכים המוסריים והאינטלקטואליים בהם הוא אוחז במציאות הישראלית ואלו החיים בשוליה.
סגרגציה לימודית ומעמדית
אזכיר כאן שני מפעלים מרכזיים ששלמה היה מיוזמיהם והרוח החיה בהם. הראשון הוא ארגון הל“ה – הורים למען החינוך בשכונות ובעיירות פיתוח, שאחת ממייסדותיו ומנהלתו האמיצה במשך שנים ארוכות, תקוה לוי, הלכה לעולמה לפני מספר חודשים (קראו כאן כאן כאן וכאן אודותיה), ופעילה מרכזית בו שהיא גם חוקרת במרכז אדוה היא נגה דגן-בוזגלו. ארגון הפועל למעלה מעשרים וחמש שנים. ארגון שפעיליו מכתתים את רגליהם למקומות כערערה וכשדרות לארגן קבוצות הורים קשי יום כדי שייאבקו נגד מערכות ביורוקרטיות המורגלות בהתעלמות מהם. הורים הנאבקים למען מערכת חינוך ציבורית ראויה ושוויונית עבור ילדיהם, שמתעקשים בניגוד לדעת “מומחי חינוך” שילדיהם אינם פחות מוצלחים וראויים מילדים החיים בשכונות מבוססות במרכז הארץ, ומצהירים בניגוד לחוות הדעת של קובעי מדיניות ומומחים, שתעודת בגרות אינה הישג אקסקלוסיבי שילדיהם צריכים להיות מודרים ממנו.
בשני העשורים האחרונים סגרגציה לימודית ומעמדית הפכה לעקרון המארגן של מערכת החינוך. סגרגציה של כיתות, מגמות ובתי ספר ייחודיים. מערכת שלמה שיוצר כאן בשנים האחרונות המעמד הבינוני גבוה על מנת למלט את ילדיו ממערכת החינוך הממלכתית וליצור לעצמו אוטונומיות חינוכיות פרטיות במימון ציבורי. שלמה, מאיר עמור, תקוה ואחרים יחד עם עובדי ומתנדבי הל”ה פעלו בעבר ופועלים כיום בכיוון ההפוך לסגרגציה. הם עוסקים במימוש הרעיון המוסרי של שילוב חינוכי בין קבוצות ילדים מעמדיות, לאומיות, אתניות שונות. הם יצרו מהפיכה בהתייחסות מערכת החינוך לילדות וילדי החינוך המיוחד באמצעות מאבק שהם ניהלו נגד מדיניות שרירותית רבת שנים של מנהלים וועדות השמה שהגלו באופן סיטוני וללא הליך הוגן תלמידים רגילים לחלוטין, חלקם המכריע ילדים מזרחים, ילדים ממוצא אתיופי וילדים ערבים, למסגרות החינוך המיוחד, הגליה שנועדה להשיג שקט תעשייתי בכיתות.
אגב, מאיר עמור הוא סוציולוג ישראלי החי ומלמד בקנדה כיוון שלא הצליח למצוא בישראל מקור פרנסה אקדמי. הנה הצעה לנושא מעניין למחקר ולמושב בכנס הבא של האגודה הסוציולוגית: מה ההסבר לתופעת עזיבתם של חוקרים וחוקרות אקדמאיות מזרחים רבים כל כך למוסדות אקדמאיים בחו”ל? זוהי הזמנה לבחינה מעמיקה של רעיון המריטוקרטיה ופעולתן של רשתות חברתיות באקדמיה הישראלית.
בניגוד ללא מעט אינטלקטואלים המתעדים אי-שוויון ונוטעים את מקורותיו במבנים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים אך מגלים חשדנות בסיסית כלפי תבונתם של אזרחים מן השורה וספקנות כלפי יכולותיהם לשנות את המציאות, שלמה במחקריו ופעילותו הוא דמוקרט במובן העמוק של המלה. הוא חסיד נלהב של דמוקרטיה השתתפות והעצמת אזרחים, בעיקר העצמתם של אלה שקולם אינו נשמע ושאינם נהנים מנגישות למסדרונות הכוח. הפעולה הפוליטית של שלמה חפה מכל פטרנליזם, מסוג ההתערבות הפטרנליסטית האופיינית לחלק מרוחשי הטוב מהמרכז הסבורים שהם יודעים במדויק מה הדבר המועיל ביותר עבור אלה החיים בפריפריות החברתיות והכלכליות ושאלה שחיים שם לא יבלבלו להם את המוח. פעולת ההעצמה הקהילתית של שלמה באה לידי ביטוי בעבודה יום-יומית מפרכת ולעתים מתסכלת של ארגון קבוצות הורים על מנת לאפשר להם ליטול חלק ולהיות שחקנים אפקטיביים בעיצוב חייהם הקולקטיביים.
תפיסה חברתית ודמוקרטית זו באה לידי ביטוי גם בפרויקט נוסף ששלמה הוא אחד מיוזמיו ופעיליו. יחד עם סמי שלום שיטרית, שירה אוחיון, דודי מחלב זכרו לברכה ורבים אחרים, הם ניסו להקים רשת בתי ספר אלטרנטיביים – “קדמה”. זה היה מיזם להקמת בתי ספר בשכונות ובעיירות פיתוח כאלטרנטיבה לבתי הספר הכושלים של מערכת החינוך הרשמית, הממלכתית והממלכתית דתית. בתי ספר המבוססים על העקרון הברור מאליו של שוויון הזדמנויות. עקרון הנישא בפיו של כל עסקן פוליטי מתחיל, אולם מופר במגוון יצירתי של דרכים במציאות החינוכית הישראלית. הקמת בית ספר שמאמין ברצינות ברעיון שוויון ההזדמנויות משמעותו היא להימנע ממיון התלמידים המעוניינים להיכנס בשעריו, להימנע מהנשרתם, ואמונה עמוקה ביכולתם להצליח לאורך כל מהלך לימודיהם. בית ספר רב תרבותי שתכנית הלימודים והאתוס החינוכי שלו מתייחסים בכבוד וברצינות לתרבות של אלו הבאים בשעריו והמעניק להם תחושת ערך עצמי וגאווה במוצאם.
אולם רשת קדמה לא קמה. קואליציה נחושה ועיקשת שהשתרעה מלימור לבנת ועד לרון חולדאי וכללה גם כמה ליברלים מגרשי שדים עדתיים, הצליחה במאמציה להכשיל את בית הספר שקם בשכונת התקווה, למנוע הקמה של בית ספר בקרית מלאכי, אבל לא הצליחה למנוע את פריחתו ושגשוגו של בית הספר הייחודי בשכונת הקטמונים בירושלים, שמנהלות קלרה יונה משומר, אילנה יונה וצוות מורות ומורים מופלא.
חינוך הוא תחום מחקר מרכזי של שלמה. ספרו “חינוך בישראל, מחוז המסלולים הנפרדים” יצא ב-1990 בהוצאה העצמית של שלמה וברברה בת זוגו – הוצאת “ברירות”. קשה לדמיין הוצאה ממסדית מכובדת שהייתה מסכימה להוציא דברי כפירה והסתה כאלו באותה עת. בהינתן התלות של חוקרי חינוך בתקציבים ובנתונים של משרד החינוך, קשה להעלות בדמיון חוקר ממוסד אקדמי שהיה מעז לכתוב ברוח זו.
זהו ספר רדיקלי ומקיף שמבוסס על מחקר דקדקני הכולל נרטיב היסטורי אלטרנטיבי של מערכת החינוך הישראלית, ומתעד בפירוט ובדיוק את הפער העצום בין דימויה העצמי של מערכת החינוך הישראלית כמערכת חינוך אוניברסאלית, מודרנית הנושאת את דגל שוויון ההזדמנויות וצמצום הפערים לבין מציאות שבה מערכת החינוך “משמשת כמנגנון מיון אדיר ממדים, המבדיל ומבחין בהקפדה ובדקדקנות בין קבוצות ותת-קבוצות”, בין יהודים וערבים, בין אשכנזים למזרחים, בין גברים לנשים, בין המעמד הנמוך למעמדות שמעליו. זוהי מערכת ששלמה מתעד כיצד מעצביה וראשי חוקריה הציגו עמדות גזעניות ודעות קדומות כאמיתות מדעיות שהיוו בסיס למדיניות המקדמת אי-צדק חינוכי. שוב, גם הספר הזה עיצב את תודעתם של רבים מהפעילות והפעילים, בעיקר המזרחים, בחברה האזרחית והיווה השראה ומפת דרכים לפעולה בתחום החינוך.
מדברים “סבירסקית”
את שלמה האיש הכרתי עם חזרתי מלימודים בחו”ל. בשנת 1991 נפגשנו במשרד הקטן ברחוב שינקין בתל אביב שבו ניהלו למחייתם הוא וברברה את הוצאת הספרים הקטנה, שהוציאה לאור טקסטים רדיקליים שלא היה סיכוי שההוצאות לאור הממסדיות תתקרבנה אליהם. ברברה היא מנהלת מרכז אדוה, ואחת ממייסדות הפמיניזם הישראלי שמן הראוי היה לקיים מושב הוקרה מיוחד שיעלה על נס גם את עבודתה ופעילותה, בין היתר בתחום הזכות לבריאות וצמצום אי-השוויון בתחום זה, בתחומי הביטחון הסוציאלי ומחקריה בנושאים של אי-שוויון מגדרי וניתוח מגדרי של תקציב המדינה. שם, במשרד הקטן, יחד עם מספר חברים נוספים, ביניהם ויקי שירן זכרה לברכה, הקמנו את מרכז אדוה, מרכז שלקח על עצמו לתאר ולנתח את החברה הישראלית מנקודת מבט של עקרונות צדק חברתי.
המטרה הייתה ליצור מוסד מחקר וסינגור שינתח את ביטוייו השונים של אי-השוויון בחברה הישראלית ויקדם מדיניות לצמצומו. המודל שעמד לנגד עינינו היה מרכז מחקר וסינגור אמריקאי השוכן בוושינגטון – The Center on Budget and Policy Priorities. זהו מרכז הבוחן את השפעת התקציב הפדראלי והמדיניות הפדראלית על אמריקאים המצויים בתחתית הסולם החברתי והכלכלי. הרעיון שלנו היה להקים מכון מחקר בעל הטיה ערכית מוצהרת המקפיד הקפדה יתרה על הצגת העובדות במסמכים קצרים ובהירים המשוחררים מז’רגון מעורפל ומשיח תיאורטי מבלבל, הביטוי “מסמכים מדויקים” היא קריטית, כיוון שלמסמכים שיצאו ממרכז אדוה ארבו השטרסלרים, המואבים למיניהם ושליחיהם בתקשורת. אלה ממתינים למעידה הקלה ביותר על מנת לייצר דה לגיטימציה לעבודת המרכז, להצביע על מופרכות הנתונים והכשלים בטיעון.
התוצר המרכזי של מרכז אדוה הוא מסמכים בהירים ומדויקים המנתחים סוגיות חברתיות, כלכליות ופוליטיות שעל סדר היום הישראלי. חלק מהמסמכים הללו הפכו להיות מסמכים שנתיים, כגון ניתוח תקציב המדינה – ניתוח אלטרנטיבי המעמיד במרכזו את פרספקטיבת אי השוויון ואת השפעת התקציב על אלה המצויים בתחתית הסולם הכלכלי, תמונת מצב חברתית שנתית – מסמך שמשרטט את תווי פניה הכלכליים והחברתיים של החברה הישראלית ומציב מראה בפניה מדי שנה, מסמך שנתי אודות שיעורי הצלחה בבגרות על פי יישובים, ומעמד ומסמכים נוספים שחלקם מתייחס למדיניות כלכלית וחברתית קונקרטית שנמצאת על סדר היום. יצירת מסמכים בהירים לקורא המשכיל, לחבר הכנסת שטווח הריכוז שלו אינו משתרע מעבר למספר דקות מועטות, ולעורך העצל בכלי התקשורת שרגיל לקבל את הטקסטים שלו קצרים וערוכים ממשרדי יחסי ציבור.
לאור העובדה שלא במקרה ספר תקציב המדינה נכתב בצופן קשה לפיצוח, ולקרוא בין שורותיו של כתב חידה זה אינה משימה פשוטה כלל, במסמכים של מרכז אדוה באה לידי ביטוי אחת היכולות הנדירות של שלמה להבחין בין התפל לעיקר. יכולתו לגלות אלו העברות כספים מעוותות מסתתרות מאחורי שורות המספרים ומילות הקוד הסתומות, לברור בין נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כדי לזהות היכן מסתתר אי-השוויון, לאתר את הנתון המסתיר את ההטבות של בעלי הפריבילגיות והסקטורים המועדפים, להשוות בין ההטבות ובין הנטל, בין רשויות מקומיות דלות אמצעים בפריפריה, לבין רשויות מבוססת במרכז הארץ ויישובים בשטחים, ולהציג את כל אלה באופן בהיר וחד מדי כמה שנים במסמכים כמו “מחיר הכיבוש”. ולאחר מכן לתאר את התמונה העולה ממלאכת פענוח זו בפני ועדה של חברי כנסת קצרי רוח, מנהלי מחלקות ברשויות מקומיות או פעילות קהילתיות באחת מערי הפריפריה.
שלמה הוא המנהל האקדמי של אדוה מאז היווסדו אולם הוא גם הפועל היעיל ביותר במפעל הזה, היקף מספר הניתוחים, החיבורים וניירות העמדה שהוא כתב מדהים בכל קנה מידה, כמו גם מגוון התחומים והסוגיות בהן הוא עוסק. מבחינה זו שלמה הוא איש רנסאנס של מדיניות חברתית וכלכלית שקשה למצוא מקביל לו.
נדמה שבשנים האחרונות, זוכה הגישה המחקרית והערכית שמבטא מרכז אדווה לעדנה, הערכה והשפעה גוברים. השיח הפונדמנטליסטי הניאו-ליברלי הוולגרי ששלט בישראל ובעולם מתערער קמעה, בעיקר לאחר המשבר הכלכלי העולמי של 2008. גם ההנחות המרכזיות של הפרדיגמה הכלכלית של האורתודוקסיה הניאו-קלאסית מתערערות מאד. אורתודוקסיה שגרמה לכך שהדיסציפלינה הכלכלית התגלתה שוב כ”Dismal Science” מדע חסר ערך ומדכא, בלשונו של תומס קרלייל. עם פרוץ המחאה החברתית בשנה שעברה הפכו המחקרים וניירות העמדה של אדוה למצרך מבוקש בקרב פעילות ופעילי המחאה. במהלך המחאה הספיק שלמה לכתוב שלושה עשר מאמרים בהירים שפורסמו באתר זה תחת השם “לקראת פירמידת שכר חדשה”, וקובצו לחוברת מודפסת שחולקה במאהלים. גם בממסד התקשורתי ובממסד האקדמי ניתן להבחין בתזוזה משמעותית, נדמה שיותר ויותר אנשים מצויים במהלכו של תהליך המרה. הם מדברים “סבירסקית” מבלי לדעת זאת.
* * *
כידוע, שלמה התחיל את דרכו באקדמיה, אולם לא נמצא לו מקום בה. במבט לאחור באופן פרדוקסאלי, חסד עשו עמנו שומרי הסף האקדמיים שמנעו משלמה סבירסקי את הכניסה למוסד להשכלה גבוהה. קשה לשער את גודל ההפסד שהיה נגרם לשיח הציבורי ולמאבק לצדק חברתי בישראל אם האנשים הללו היו חלילה ניחנים בפתיחות מחשבתית ובהוגנות אינטלקטואלית. כמה גדול היה הנזק אם שלמה היה מכלה את ימיו בניסיונות להכניס מאמר ל-AJS (American Journal of Sociology) או לכתבי עת המקבילים לו.
הדברים נישאו השבוע בכנס השנתי ה-44 של האגודה הסוציולוגית הישראלית במושב המליאה לכבוד עבודתו המחקרית של שלמה סבירסקי.
המאמר באנגלית
