פרסי מידוני
בילדותי, ילדה-עולה מאיראן, הייתי ה-פרסית האולטימטיבית. תמיד במילעל, כמובן. להדגיש את הלעג, את ההגחכה. אני לא בטוחה שהבנתי למה עצם ציון מוצאי אמור לגרום לי למבוכה, אבל זה בהחלט עשה את העבודה: התביישתי כשקראו לי כך. התביישתי שאני פרסית. במילעל. כשרצו לזקק את הארס ולהחדיר אותו עמוק יותר אל מתחת לעור, היו מטיחים בי “פרסי מידוני”. בתור קללה. “פרסי מידוני” מילולית פירושו “את יודעת פרסית”, או, כשאלה: האם את יודעת פרסית? וידעתי פרסית. דיברתי בבית פרסית. כשהייתי עצובה, הורי ניחמו אותי בפרסית, כשישבנו לאכול הם הצחיקו אותי בפרסית וכשהשתוללתי, הם נזפו בי בפרסית. כן, אני יודעת פרסית.
לקח לי מעט מאוד זמן להשיל מעלי את “הפרסיות”. עבדתי קשה כדי להיפטר משאריות המבטא ולשכלל את העברית שבפי עד שתוך שנתיים הייתי התלמידה המצטיינת בשיעורי העברית בכיתה. במודע או שלא במודע, התחלתי להכניס את הפרסית לקופסאות סגורות שאסור להן בתכלית לחצות את מפתן הבית: הייתי פרסית בביתי ואדם בצאתי. כלומר ישראלית, “שקופה”. הורי שיתפו פעולה עם פרוייקט ההיטמעות שלי ככל יכולתם (ומעולם לא העזתי לברר איתם בכמה עוגמת נפש זה עלה להם) ונמנעו מלהשמיע מוסיקה פרסית כשביקרו אצלי חברים, או אפילו לדבר אתי בפרסית בציבור. הפרסית הלכה ונכלאה במרחב הביתי, הפרטי, והפכה משפת התרבות עליה גדלתי לשפה האינטימית, המשפחתית, הכמעט סודית שלי.
אולי משום כך החשיפה לקבוצת הפייסבוק החדשה “סימן שאתה פרסי” היתה מרגשת כל כך עבורי. חברי הקבוצה, אשר מספרם זינק תוך ימים ספורים אל למעלה מ-6,500 איש, הם בעיקר דור שני למהגרים איראנים אשר משתפים בחוויותיהם כבנות ובנים למשפחות פרסיות, מתארים תמונות מההווי המשפחתי ש”הופך אותם לפרסים”, ובתוך כך משרטטים בצורה מרתקת את דמותה של תרבות שמתקיימת בישראל בצורה מחתרתית כמעט, מתחת לרדאר של כור ההיתוך. אלפי צעירות וצעירים השותפים לחדוות הגילוי כי האמהות של כולם שרו להם את אותו שיר הערש, או שהאבות זורקים את חתיכות ה”המוציא” בדיוק באותו האופן, או שהסבתא של כולם משתמשת באותן המילים כדי לשדל אותם לשקוד על לימודיהם.

אם ישאלו אותם “פרסי מידוני?” רוב הצעירים הללו ישיבו בשלילה. לא, הם אינם דוברי השפה. אבל הם מסוגלים לשחזר אחת לאחת את מילות השירים, הברכות, הנזיפות והבדיחות ששמעו בבית, וגם להביע את משמעותן. בדרכם, הם יודעים פרסית היטב, אבל הם זקוקים למרחב המוגן שמציעה הקבוצה הזו כדי לא רק להודות בכך, אלא לחגוג את הפרסיות שלהם בציבור. מקום שבו ידיעת הפרסית איננה מושא ללעג, אלא לגאווה. ופתאום הפסיפס הזה, המורכב מאלפי פוסטים על איך מברכים אדם שיצא מהמקלחת, או כשנועלים לראשונה נעליים חדשות, כמה כוסות תה שותים ביום ואיך ממתיקים את התה, איך רומזים לבן שיחה שמפליג בדיבורו ומה חייבים להוסיף אחרי שמזכירים מילים “חדות” כמו סכין, סיכה או מחט, מה הדרך הנכונה ביותר להכות באצבע צרדה ומה המשקה שיחכה לך כשתשובי ביום לוהט אל הבית, פתאום הפסיפס הזה מתגבש לביטויים של תרבות ושל זהות במובנן העמוק ביותר.
הזינוק המרשים והמתמיד במספר חברי הקבוצה, והמספר האסטרונומי ממש של הפוסטים שהחברים כותבים, מעידים על הצורך העמוק של דור שלם במרחב המוגן הזה, שבו אחרי שנים בהן התפתלנו בחוסר נעימות כאשר חברים גיחכו למראה המלפפונים בקערת הפירות שעל השולחן בסלון שלנו, אנחנו יכולים להעלות תמונות מפוארות של הקערות הללו ולהתגאות בהן, כי הן מחזיקות פיסת זהות שלנו. אנחנו זקוקים למרחב המוגן הזה שבו אנחנו לא רק מסתירים את העובדה שאנחנו “פרסי מידוני”, אלא שמחים ונרגשים לגלות חברים שיודעים, כמונו, איך מביעים בפרסית כעס, שמחה, התרגשות, אכזבה, הומור, הערכה, ידידות, ידיעה משותפת המכוננת איזו אחווה מהסוג שרק מהגרים ובניהם יכולים להבין. הקבוצה לא מגדירה את עצמה כקבוצת מחאה, ואני לא חושבת שרוב חבריה תופסים אותה ככזאת. עם זאת, קשה להתעלם מהמימד החתרני ממש שהיא אוצרת מעצם תפקודה כאנטי-מחיקון תרבותי: המרכיב האיראני בזהות של הצעירים והצעירות הללו אינו סרח עודף, אלא גרעין מוכר ואהוב שמקבל הכרה ולגיטימציה על אפה ועל חמתה של הגמוניה דורסנית, על נסיונות המחיקה, ההלעגה וההגכחה הכוחניים שלה.
באחד הפוסטים, אחד מחברי הקבוצה שאל “אם היה עכשיו שלום עם ישראל, האם הייתם טסים לבקר באיראן”? השאלה היתה, כמובן, מיותרת. תוך דקות ספורות נרשמו מאות תגובות שכולן אמרו פחות או יותר “על המטוס הראשון”. שיטוט בין הסטטוסים והתגובות בקבוצה מלמד שבמובן מסוים, הם כבר, או עדיין, שם.
והערה/בקשה לקוראים: מפתה ככל שיהיה, אנא אל תצטרפו לקבוצה אם אינכם פרסים. אנחנו לא בעניין של לשמוע התפעלויות אוריינטליסטיות, לחלק מתכונים או לשמוע חוכמות על השכן הפרסי שלכם. אנחנו באמת נהנים נורא מהמרחב המוגן הזה שלנו.
תודה.


