• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הרי גם אני הייתי הגבר האשכנזי

כדי להימנות על האנשים השקופים יש להצטייד לרוב בשם נעים לאוזן, עור פנים לא מאיים במזרחיותו ואם את אשה – נא לא לגדל שפם. צ’ק, צ’ק, צ’ק – אפשר לצאת לדרך. סיפור שמתחיל בתקרית בחדר מדרגות ונגמר בחדר ריק
אור ארנסט

נתחיל מהסוף: הטריגר לכתיבת הפוסט הזה נעוץ במקרה שאירע לאבא שלי, עיראקי בעל חזות מזרחית-ערבית שהגיע לבקר את הבת שלו לא מזמן בלב אפרטהייד סמטאות כיכר המדינה בתל אביב, ונחסם על ידי שכן שפקפק ותיחקר אותו בגסות ובחשדנות על מעשיו. איך ייתכן שהוא אבא של מישהי פה, בבניין כל-אשכנזי? וכאילו לא די בכך, הוא גם נושא עמו כלי עבודה… ובכן, הוא בא לבקר אותי.

המקרה הזה מצטרף למאות-אלפי מקרים, שכמו בהטרדות מיניות קשה להוכיח, ובעיקר קשה להתמודד עם שאלות ותמיהות מצד אנשים שאין להם חצי מושג לגבי איך זה להתעורר מדי יום למלחמה הזו. אז הפוסט הזה מוקדש לאבי, אבל הוא אינו בא חשבון עם אנשים שרוע וגסות מאפיינים אותם, אלא נכתב דווקא עבור האנשים הטובים ובעיקר הגברים הסטרייטים האשכנזים שביניהם שאינם רוצים לגרום עוול ואינם מבינים על מה המהומה. והוא נכתב עם תקווה – משום שכל מה שצריך הוא קצת רגישות ומודעות כדי לשנות. אני יודעת, הרי גם אני הייתי הגבר האשכנזי.

אי שם בתחילת שנות ה-80, בכיתה ח’ בשכונת ג’סי כהן בחולון, נערכו מבחני איי-קיו. אני זוכרת היטב שאלה אחת: “מהי רפסודיה בכחול?” מתוך ארבע תשובות התלבטתי בין יצירה מוזיקלית או כלי שיט. ידעתי שאומרים רפסודה (קראתי “הקלברי פין”), ולדעתי שמעתי על משהו מוזיקלי שאולי נקרא “רפסודה בוהמית”… לבסוף סימנתי כלי שיט, למרות שידעתי שאני טועה. משום מה, מכל השאלות שהיו שם זו לא נתנה לי מנוח – כעסתי על עצמי אבל גם כעסתי על משהו הרבה יותר גדול ממני. בגיל 14, חשתי שיש איזה חוסר צדק במבחן הזה ובעולם שמסביבי (ספרי לימוד, טלוויזיה, יחס המורים), ושישנו עולם שלם שלא רואה אותי.

בהמשך אחת המורות תלחש לי שעל פי תוצאות המבחן אני כנראה מחוננת, אבל באותה נשימה תייעץ לי ללכת לתיכון מקצועי… בניגוד להמלצתה החלטתי על מסלול של בגרות מלאה (רק למען ההגינות אציין שהמורה אולי צדקה משום שגם נשארתי כיתה וגם השלמתי בגרויות אחרי הצבא). ובכל זאת, זה היה המרד השני שלי. את הראשון ניהלתי הרבה יותר מוקדם והוא היה שייך להתעקשות שלי ליהנות משני העולמות: לשחק כדורגל ולאסוף מִכתביות.

רוב הנעורים אופיינו בהצקות חוזרות ונשנות על רקע של מיקום גיאוגרפי, שיוך עדתי וזהות מינית: איך זה לגדול בשכונת פשע? (אין לי מושג כי אין לי למה להשוות), מה המוצא שלך? (אוףףף, עוד פעם ידברו איתי על אוכל), אתה בת או את בן? (זדיינו כבר). אז מה עושים?!

לאנשים שלא השתייכו לזרם המקובל היו כמה אפשרויות כדי לשרוד: המפוכחים עזבו את הארץ, המיואשים פנו לעבריינות, המסורסים התכחשו לזהותם, האופטימיים נלחמו לחנך את הסביבה, והפסימיים בחרו להיעלם מתחת לרדאר. אני משתייכת לאחרונים – אנחנו האנשים השקופים. כדי להימנות על האנשים השקופים יש להצטייד לרוב בשם נעים לאוזן, עור פנים לא מאיים במזרחיותו ואם את אשה – נא לא לגדל שפם. צ’ק, צ’ק, צ’ק – אפשר לצאת לדרך.

rhapsody-in-blue-1

בניגוד לאנשים שהתכחשו למורשתם או ללוחמי המזרחיות הטוטאלית, האנשים השקופים חופשיים לחלק את העולם אחרת ולהתענג על תרבות עילית מכל מקום וזמן מבלי לעשות רומנטיזציית יתר למזרח ומבלי ליפול לרטוריקת המערב. כנטולי אג’נדה מובהקת לא תהיה לנו קהילה שתתמוך בנו, ולצערי, אנשים לא ייזהרו בחברתנו וירשו לעצמם לפזר הערות שהאוזניים יבערו לכם. אבל מה – מפלס ההטרדות מצטמצם למינימום הכרחי, וכך אנחנו חופשיים לחיות בשקט יחסי ולהתבונן בעולם מזווית ייחודית.

אז מה רואים משם? איך זה שגם אני גבר אשכנזי? ומדוע בכל זאת עולה מסקנה אופטימית?

במהלך השנים, מלב הבורגנות התל אביבית ומעמדי השקוף, הבחנתי במגמה מוזרה ובולטת: כשאני שולחת מיילים מבלי להסגיר את מיני, אני נענית מיד. אנשים הקפידו לחזור מהר לאור ארנסט – הגבר האשכנזי. במיילים שהובן שאני אשה – נעניתי במקרים רבים אך לא תמיד ולא מיד. אני רק משערת שאם השם שלי היה תקווה בוזגלו – הייתי נענית עוד פחות, אם בכלל… מה רבה הייתה הפתעתי שלצד המסקנה הזו הגעתי למסקנה עגומה אף יותר – אני לא שונה בהתנהגותי. לימים, כשאני זו שקיבלה מכתבי פניות במייל, שמתי לב שגם אני מאמצת את המבט השולט ונוהגת באופן דומה – מגיבה מהר יותר ובאדיבות רבה יותר לגברים אשכנזים. אני לא גזענית ולא מיזוגנית ובכל זאת אין מנוס מלהודות – גם אני נגועה. מרגע שהבנתי זאת כמובן שיניתי את היחס וההתנהגות שלי.

אני מאמינה שרוב האנשים טובים בבסיסם ואינם רוצים לגרום עוול לאחר, אלא שהם פועלים על פי תבנית אוטומטית שבחברה שלנו הוגדרה כסטרייטיות זכרית אשכנזית בריאה. כשמאשימים אותם הם מתגוננים ונעלבים או כועסים ומאשימים בחזרה בבכיינות ובהגזמה. אבל האמת היא באמצע – הרי אם הייתי גדלה כגבר סטרייטי אשכנזי בריא, איך הייתי אמורה להבחין בבעייתיות ובאפליה? הרי אני לא נתקל בקושי על רקע המוצא או המין שלי, הרי מבחן האיי-קיו היה דומה לסביבה התרבותית שלי, המרצה היה מדבר איתי בגובה העיניים, הבוס היה נותן לי משכורת הוגנת, בצבא לא היו מעירים לי שהציצי שלי עסיסי, וכשהייתי שולח מייל היו פשוט עונים לי. כשהייתי צופה בכתבה על בית קברות טרומפלדור לא הייתי שואל את עצמי איך זה שרק אשכנזים בנו את תל אביב, כשהייתי קורא רשימת סופרי המאה לא הייתי שואל איפה הסופרות, כשהייתי צופה בסרטים רומנטיים לא הייתי שואל איפה אהבת גברים, ואם הייתי נכנס לחנות לא הייתי מבחין שהמעברים צרים מלהכיל אנשים על כיסא גלגלים.

נדמה לי שהיה זה הפילוסוף קרל פופר שאמר שכשחתול רעב מחפש אוכל ייכנס לחדר מלא אנשים הוא יראה חדר ריק. גם אנחנו. כל אחד שנכנס ל”חדר” מחפש משהו: מזרחים, נשים, גייז, שמנים, נכים, ערבים… הגבר הסטרייט הבריא והלבן צריך לזכור שעבור רובנו החדר הזה ברוב הזמן הוא ריק, והוא ריק בכל כך הרבה אופנים. לכן, גם אם נולדתם לתוך המערכת והיא התנהגה אליכם יפה – התפקיד שלכם למען תיקון החברה הוא לערער עליה. להיכנס למודעות, להבין שפעולות אוטומטיות פוגעות באנשים, ובעיקר להבין שבסופו של יום זה פוגע בכם: כי חברה חלשה, זועמת ומפורקת – לא תשרוד. ואם היא תשרוד היא תהיה רק בדמותכם ולכן גם מאוד משעממת ומנוונת.

ולדיירי הבניין שלי רק אומר שבפעם הבאה שאתם רואים מזרחי, הוא כנראה מגיע אליי. נא לנהוג בנימוס (אבל תנעלו את הדלתות).

אור ארנסט היא מחברת “אי שקט” שתי נובלות בהוצאת כרמל, ספר הנוער “החבורה – סכנה במבוך המחילות”. קטעים מתוך “נמס”, רומן שעתיד לראות אור בקרוב, פורסמו החודש בכתב העת “עמדה”, גיליון 30.

כנראה שיעניין אותך גם: