• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן

מותו של איינשטיין בא בעיתוי מצוין כדי לתפוס את מקומו מחדש כמלך הישראליות בדיוק כאשר הטוען העכשווי לכתר – אייל גולן – הוקע כמנצל קטינות. אולם, איינשטיין לא היה אלא מלך האליטה הוותיקה שמבכה על אובדן הבכורה
רמי קמחי

בחלוף השלושים למותו של אריק איינשטיין אפשר כבר אולי לומר כמה מילים מנומסות פחות על הכוח המסמל של האיש האותנטי והצנוע ,שכמו שאמר מישהו, אילו היה קם לתחייה במהלך ימי האבל עליו, בוודאי היה בוחר להסתלק שוב, הפעם מרוב בושה.

ראשית, גילוי נאות, התקליט הראשון של שלישיית גשר הירקון “אהבה ראשונה” לצד “לילה של יום מפרך” של הביטלס (וגם אדאמו ואדית פיאף) היה מתקליטי הויניל הראשונים והבודדים שניגנו על פטיפון פיליפס -גאראד שאבא הביא מאנגליה, ושהיה הפטיפון הראשון בשכונה. אחר כך הצטרף אליו גם “החלונות הגבוהים” (לצד “מועדון הלבבות הבודדים של סרג’נט פפר”) ומאוחר יותר “שבלול” (לצד “שיהיה”). עבורנו, כמו עבור בני מהגרים אחרים בסביבה, אריק היה הישראליות הצברית האותנטית בהתגלמותה. הוא נשאר כזה. זה מקור כוחו וזו גם חולשתו.

כי אריק לא היה מלך ישראל רבתי. הוא היה מלך האליטה הוותיקה. מעט לפני מותו התפוצצה פרשת הקטינות של אייל גולן. גם אם צריך, וצריך, לגנות בכל לשון ניצול מכל סוג שהוא, הרי אי אפשר להתעלם מכך שחשיפת קלונו לכאורה של גולן הפכה לצו השעה גם משום שאיים לחדור לקונצנזוס ולהפוך למלך ישראל כולה, תוך סיכונה של הדומיננטיות האתנו-אשכנזית בתרבות הישראלית. לאחר שמהלך הוקעתו הוכתר בהצלחה, בין השאר תוך כדי יצירת אנלוגיה ניגודית בינו כמנצל קטינות לכאורה לאיינשטיין שבחר לוותר עליהן (“אני רואה אותה בדרך לגימנסיה, אני חושב שבשבילי היא אבודה”) מת יורש העצר המזרחי מוות ללא כבוד. מייד אחר כך הוכתר מחדש המלך הישן – דמותו של איינשטיין הגיחה מן הצללים שלתוכם נסוגה בשנים האחרונות בעיתוי מושלם, והחזירה את השליטה התרבותית האשכנזית בגילומה העברי למרכז התודעה.

אריק אינשטיין, 1979. צילום: יעקב סער (cc by-sa)
אריק איינשטיין, 1979. צילום: יעקב סער (cc by-sa)

איינשטיין לא זכה בהכתרתו השנייה בחינם. אף כי מן המפורסמות הוא שהיה נוהג לסעוד במסעדת “כתר המזרח”, עבודתו התעלמה במופגן מהרב תרבותיות והרב קוליות הלוונטינית הישראלית, ואף יצאה, פחות או יותר, במוצהר נגדה. שירי “ארץ ישראל הישנה והטובה” הכריזו על עצמם לא רק כעל אותנטיים ועתיקים יותר מכל האחרים, אלא כעל טובים יותר, וכעל מייצגי התרבות האמיתית וה”נכונה”, תוך הדרה מכוונת של המנעד התרבותי הענקי שסביבם. השורה המפורסמת שכתב איינשטיין, עם המילה ביידיש בסופה: “הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן” תפקדה גם כתת טקסט של חרדת האליטות הציוניות-אשכנזיות, מאבדן האירופו-צנטריות בטעם יידי-מזרח אירופי של התרבות העברית.

עבודתו של איינשטיין מזלזלת במופגן בכל מה שחורג מהקשת המוסיקאלית העברית האירו-פצנטרית. כך למשל בשיר נדיר בסגנון מזרחי “שיר מס’ 8” (יונתי תמתי), שהלחין עבורו מיקי גבריאלוב, מקפיד איינשטיין לזמר לא בקולו האמיתי, אלא בסוג של מבטא, שמרחיק אותו מהמוסיקה הזאת, הופך אותה לקריקטורה ומסמן אותה, בו זמנית, כלא ראויה לביצוע רציני. מבטא כבד, רוסי הפעם, מאפיין גם את השיר “שלש ארבע לעבודה”, וגם פה מתפקד כהרחקה אירונית וכבדיחה על חשבונה של קבוצת מהגרים אחרת, שקיומה חתר תחת היסודות של עולמו החד תרבותי של אריק, ושאיימה לקעקע את הקוסמוס האשכנזי, המפאייניקי, הפועל תל אביבי, הישן והטוב שבתוכו הרגיש כל כך בטוח.

הטראגי בסיפור חייו של איינשטיין הוא שמצד אחד הוא לא הצליח להיפרד מילדותו החד תרבותית שניזונה משורשיו האתניים, אבל מצד שני לא השכיל, בשונה מחברו הטוב אורי זהר, להסיק את המסקנות המתבקשות מקיום חלקי זה, ולעבור לחיות את התרבות הזאת בגרסתה המקורית והמלאה כלומר בגרסתה היידית-חרדית וללא הפשרות שמחייבת הממלכתיות. בשונה מחברו זהר, נשאר איינשטיין במרחב החילוני הישראלי, שהלך והפך זר לו, ונסוג אל הצללים ואל חוסר הרלוונטיות, עד שנשלף לאחר מותו כדי לשוב ולסמל ולו לרגע את כל מה שהוא ידע שאבד כבר מזמן.

דר’ רמי קמחי הוא מרצה בכיר בבית ספר לתקשורת באריאל. ספרו “שטעטל בארץ ישראל :סרטי הבורקס ומקורותיהם בספרות יידיש קלאסית” יצא השנה בהוצאת רסלינג

כנראה שיעניין אותך גם: