החזירו את הארכיון היהודי-עיראקי למקומו
מאנגלית: ישי מישורי
עשרים וארבעה פריטים הקשורים להיסטוריה היהודית בעיראק – תנ”ך עברי בן המאה ה-16, הגדה בכתב-יד משנת 1902, תעודת בית-ספר יסודי של נער עיראקי ועוד – מוצגים כעת בתערוכה “גילוי ושחזור: שימור מורשת יהדות עיראק” (Discovery and Recovery: Preserving Iraqi Jewish Heritage) במוזיאון המורשת היהודית בניו יורק. כאשר הלכתי לפתיחה, ראיתי סדרת חפצים שאינם רק יפים למראה – אלא גם פוליטיים ביותר.
בשנת 2003 גילו חיילי צבא ארה”ב למעלה מ-2,700 ספרים וכמה עשרות-אלפי מסמכים במרתפיה המוצפים של מפקדת המודיעין של סדאם חוסיין. הרשויות העיראקיות הסכימו להעביר את המסמכים הטחובים לארכיון הלאומי של ארה”ב בוושינגטון הבירה לשם שחזורם – בתנאי שמשרד החוץ האמריקאי יחזיר אותם לידיהן מאוחר יותר. החזרת הפריטים היתה אמורה להתרחש ביוני האחרון, אולם בינתיים ארגונים יהודיים הפעילו לחץ על הקונגרס לשנות את פרטי ההסכם – ומאמצי החקיקה שלהם זכו לתמיכת הסנאט. הארגונים הללו – כמו רבים מהיהודים העיראקים שנכחו בפתיחת התערוכה – מאמינים שהאוצר התרבותי צריך להישאר בארה”ב.
כיהודייה עיראקית, אני מתנגדת לכך בתוקף.

שלושת התירוצים המובילים להשארת המסמכים בארה”ב הם כדלהלן: ראשית, עיראק גנבה את הפריטים מן היהודים, ולכן אותם היהודים (או צאצאיהם) הם הבעלים החוקיים; שנית, עיראק רדפה את יהודיה והביאה כמעט להכחדתם – למה שאוצרותינו ישארו בידיהם? ושלישית, כיום חיים רק כחמישה יהודים בעיראק, מדינה שרוב יהדות העולם אינה יכולה לבקר בה בכלל – האם לא ראוי שהפריטים ישמרו במקום נגיש?
תשובותי? לא, לא ולא. לא משנה כמה יהודי עיראק מתרעמים על גניבת הרכוש הזה (ותאמינו לי, אני בעצמי גם לא מרוצה מהעניין), הסיבה היחידה שזכינו בכלל לראות את הפריטים הללו כעת היא כי משרד החוץ האמריקאי הוציא אותם מעיראק בהבטחה שבסופו של דבר ישובו לשם. יש מילה המשמשת לתיאור אנשים הלוקחים דבר-מה, מבטיחים להחזירו ואחר-כך אינם עושים זאת: “גנבים”.
ישנו כמובן גם צמד המלים “אימפריאליזם תרבותי”. העברת אוצרות התרבות יקרי-הערך הללו מעיראק לגלריה אמריקאית מזכירה את שוד האוצרות המצריים מהקשרם המקורי לצורך מילוי חללי התצוגה של המוזיאון הבריטי בלונדון. ומעללי צבא ארה”ב בעיראק – כולל יצירת בדיוק אותם התנאים שאפשרו את בזיזת המוזיאון הלאומי העיראקי ב-2003 – אמורים לגרום לנו להרגיש לכל הפחות תחושת חוסר נעימות קלה בבואנו לחשוב על החרמת הארכיב החשוב הזה למוזיאון שלנו.

לאלה שיאמרו לי שהיהודים סבלו רדיפות בעיראק, אני עונה: תאמינו לי שאני יודעת. סבי הבגדאדי ואחיו היו כה נואשים לברוח מאימת הרדיפות, שהחלו אחרי מלחמת 1948, שהם גנבו בחטף את הגבול וברחו לישראל. אבל העובדה שהתרחשה בעיראק רדיפה כה נוראה אין משמעותה שעלינו כעת לרוקן את המדינה מכל אוצרות התרבות היהודיים שבה. גם ספרד רדפה – ובסופו של דבר אף גירשה – את כל היהודים שבה בשנת 1492. ואין משמעות הדבר שאני רוצה שכל שרידי החיים היהודיים בספרד יועברו משם לארה”ב. הדבר נכון גם לגבי גרמניה – ולגבי מדינות רבות אחרות.
ולגבי טיעון הנגישות: אני מבינה שהחזרת הארכיון לעיראק תהפוך את הגישה אליו לקשה עבור רוב היהודים, ובעיקר הישראלים. אבל למרות שאני ישראלית בשם ובאזרחות, אינני חושבת שהדבר מהווה טיעון תקף להשארת הארכיב בארה”ב. מה שכן, אני בהחלט חושבת שמדובר בטיעון בעד סריקת הארכיון למסמכים דיגיטאליים – תהליך שלמעשה כבר הוחל בו. ואולי מדובר דווקא בטיעון בעד השאלת התצוגה: כך תוכל להישאר כתצוגת קבע בעיראק ולנדוד כל כמה שנים לקהילה יהודית זו או אחרת.
כמו-כן, בארה”ב של העידן הדיגיטאלי, אנו נוטים לחשוב שכל מה שאהוב עלינו צריך להיות בקצה אצבעותינו. אבל לפעמים דווקא הוויתור על המותרות הללו מעניק יתרונות ממשיים. בנוגע להחזרת אוצר התרבות הזה לעיראק, היתרון ברור: שם יוכל לשמש למטרות חינוכיות הן עבור יהדות העולם והן עבור העיראקים הלא-יהודיים.
החזרת הארכיון תזכיר ליהדות העולם שפעם שגשגנו בארצות כמו עיראק, המקום בו נכתב התלמוד הבבלי והוקמו הישיבות האגדיות בסורא ובפומבדיתא. בעידן שבו הנרטיב האשכנזי עדיין מושל בכיפה ודוחק את הנרטיב הספרדי והמזרחי, חשוב שנבין את מהות היהדות באופן מבוזר יותר מבחינה תרבותית וגיאוגראפית. ויתכן והצבת מרחק גיאוגראפי ממשי בינינו לבין הארכיון תעזור לנו להפנים את העובדה החשובה שאכן מנהטן איננה ערש התרבות היהודית בכללותה. הצבת הארכיון בחלל הערבי – דווקא בעידן בו העולם הערבי מתואר באופן בעקביות כחלל אנטישמי – תעזור לנו לזכור שפעם חיינו שם חיים טובים ומלאים בהחלט.

חשוב גם להזכיר לעיראקים שהיינו שם – בבנקים, בממשלה, באקדמיה ובקהילת האמנות. עם משטרים לאומניים, קיימת תמיד הסכנה שמעצבי הזיכרון הקולקטיבי יתחילו למחוק את היהודים מספרי ההיסטוריה. הארכיון הזה יוכל לעזור למנוע את המחיקה הזו. כמו-כן הוא יזכיר לעיראקים את אימי הרדיפה ומחיקת הקהילה היהודית שם. בדיוק כשם שאנו מצפים מאירופה לזכור ולהזכיר את ליל הבדולח, עלינו לדרוש מעיראק לזכור ולהזכיר את פוגרום הפרהוד משנת 1941 נגד יהדות בגדאד; נוכל לעשות זאת על-ידי שמירת עובדות על הקרקע – ולא על-ידי מחיקתן.
ואם כבר מדברים על אירופה, ישנו יתרון ברור נוסף אחד לשמירה על ההסכם המקורי בין ארה”ב לבין עיראק: הדבר עשוי לעודד אמון. אחרי הכל, יהודים בימינו חוזרים למדינות באירופה – למשל גרמניה וספרד – שפעם גירשו אותם מהן. עולה על הדעת בהחלט שהיהודים יחזרו יום אחד לעיראק – לכל הפחות כמבקרים, שאולי יתקבלו בפחות חשד אוטומאטי. אבל בכל פעם שאנחנו מפרים הבטחה, האפשרות הזו הופכת קצת יותר רחוקה.
אם כן, הרשו לארכיון לחזור לעיראק. תנו לו להיות דוגמא להבטחה שאמריקה הבטיחה – ואנחנו קיימנו.


