גברים, אתם מוזמנים לדרמה שלנו
לפני כמה שבועות שאלה אותי עיתונאית לדעתי על זרם חדש של סרטים שכותבות נשים. סרטים שבהם נשים הן גם מצחיקות ומביכות ומגוחכות. היא הכינה כתבה וראיינה נשים שעוסקות בהומור ובקולנוע בארץ. לא יכולתי לעזור לה הרבה, כי אלה הדברים שאני עוסקת בהם, סרטים ודאחקות, וככה יוצא שאני לא מצליחה גם להתפרנס עד כדי הנוחות שבלמצוא מעות, זמן ופניות לעיין ביצירות של אחרים. אלא אם הם חברים או משפחה מקרבה ראשונה, או יודעים עלי משהו פלילי. מפה לשם, לא ראיתי סרט מהניינטיז.
אבל השאלה גרמה לי לחשוב על התהליך שאני עוברת עם שתי שותפותי ליצירת ההצגה “אין חיות אחרי המוות” שעולה בבכורה בפסטיבל ישראל היום (שלישי). ההצגה היא על ילדה בת 11 וחצי בשם חיות, הרפתקאותיה ותלאותיה משך שני עשורים, כשמרגע לרגע כשנאספות המהמורות שבדרך ניתן להבחין שרבות מהן נובעות מעצם היותה אשה. אבל הקשרים בין כל מכשול שעלה בדרך החתחתים של חיות לנשיות שלה כל כך מוטמעים בנו תרבותית, עד שהפכו לשקופים. אפילו אנחנו שכותבות את המחזה, הבחנו בקשרים רק בזמן החזרות.

תוך שאני צופה (יש שיגידו רודה) באליאור ובליטל המוכשרות שוב ושוב בחזרות, והן צוחקות עלי כשאני בוכה, שאני מתרגשת מהבימוי של עצמי, יצא לי להבחין שאנחנו יוצרות מבלי שהתכוונו כלל “הצגת בנות”, שהקהל האוטומטי שלה מורכב מנשים. מאיפה הגיעה הבחירה הלא מודעת הזאת? שאלתי את עצמי, שכן אני מחבבת גברים. כמה מחבריי הטובים ביותר הם בדיוק כאלה. לבסוף נחתה עלי ההכרה שאנחנו לא עושות כלום בכוונה. יצאה לנו הצגת נשים פשוט כי אנחנו נשים. היא נטולה ולו רגע אחד של מבט גברי, כי לא היה כזה במרחב העבודה שלנו, ומסתבר ששכחנו ממנו. לראשונה בחיי הבנתי מוחשית באופן שהרגשתי בבשר, שרוב כמעט מוחלט של הדימויים והסיפורים שנחשפתי אליהם בחיי, היו מתוצרת גברית, ושכשאבטא את עצמי בטבעיות, אתפרש תמיד כלעומתית כלפיהם. כאמנית גטו. גטו שבנותיו הן סטטיסטית הרוב בעולם.
כמו שהוזמנו תמיד להיחשף לשלל היצירות בהיסטוריה התרבותית, למרות שלא יועדו לנו ונכתבו ממבט שאיננו שותפות לו, אלא רק מאמצות שלו ומחונכות לאורו, מכיוון שלא היו עוד אופציות, כך גם גברים מוזמנים ליהנות מיצירת השוליים שלנו. בהתחלה זה עשוי להיות קצת מוזר שהבחורה בשום רגע ושלב אינה “היפה”, הזונה”, “המלאכית”, “המבולבלת”, “האמהית”, “המכילה” או שאר הייצוגים הקבועים שלה שהזרם המרכזי הגברי קבע עבורנו מקדמת דנא. זה לא בכוונה. זה יצא לנו כי היינו שלוש בנות לבד בחדר, בלי השגחה, ופשוט התפלק לנו החוצה מי שאנחנו באמת, בלי להתחשב בכך ש”האיש” אמור לדפוק עלינו קופה, ואחת היא אם קוראים לו וולט דיסני, פוטין או אייל גולן. אנחנו מתנצלות אבל אומרים שגברים הם המין החזק, אז הם בטח יתמודדו.

אחרי חזרה מול קהל, אחת הצופות הפתיעה אותי באבחנה שלה כששאלה אותי נרגשת: לא היו התמוטטויות? איך שרדתן את זה? החומרים הרגשיים מאוד קשים. היו הרבה התמוטטויות עניתי לה, ותמיד היו שתיים מאיתנו שיחזיקו את השלישית. רגשית וגם פיזית. עם עוד שתי נשים במרחב סטרילי, מותר אפילו להתמוטט. הייתם אי פעם בעבודה כזאת? שזה מותר בה? שמובטח בחוזה קשיח שגם הרגעים הקשים יתפתחו לכדי צמיחה וביטחון, ובה הכל יכול להיאמר על השולחן?
אגב, אל תאמינו לכל הפסקה הקודמת, ההצגה שלנו מצחיקה לגמרי עם שירים וריקודים, ואין בה שום דבר מעיק. משהו כמו צלילי המוזיקה בלי הנאצים. היא כנראה לא הבינה אותה, הצופה. או שסתם יש לה טראומה אישית. נשים, אתם יודעים איך זה, היסטריות אחת אחת.
אז אני לא אספיק בחיים לראות את כל הסרטים ההפוך על הפוך האלה שרצים עכשיו עם הבחורות המגניבות שצוחקות על איך זה להיות אשה, שזה מרענן כזה וחדש, הגם שאת הסרטים הללו ב-90% עדיין מביימים גברים. בכל זאת צריך מישהו סמכותי, מבוגר אחראי על הסט. אחד שיודע מה הוא עושה, אסרטיבי, שלא יתבזבזו סתם ימי צילום. זה מלא כסף, סרט. ככה שעם כל הכבוד לעזוז של הייצוגים, או לחתרנות שבהומור העצמי או לחוסר העידון, אנחנו יודעות עוד מימי I Love Lucy שזה דבר מאוד חמוד, אשה עם מודעות. שני רק למידת החמידות של אשה בלי מודעות. השינוי המשמעותי עבורנו כאמניות נטוע בגילוי העבודה מחוץ למבט הגברי על ידי יוצרות רבות, והתפרשות של מגוון ביטויים עצמיים שלנו על פני שדות היצירה. אבל אני מדברת על רמות של ארבה. וגם בשדות שדורשים סמכותיות מפורשת, לא עלינו, ולא רק חן או כישרון.
מדובר על מהלך ארוך טווח ולא פשוט, כיוון שהוא עלול לחסל את מערכת ההחפצה שאנחנו חיות בה, ונגד איום כזה יש לובי ענק, ומהחזקים בעולם. לובי שחברות התרופות והטבק גם יחד אינן אלא בבחינת דרדקים צמאי ידע לידו.


