לתקן את הפזילה הקבועה לעבר יבשת אירופה
מוטיבציות שונות גרמו לי לכתוב את “בנגאזי-ברגן בלזן.” לעתים הן חתרו האחת כנגד השנייה, לעתים סוככו זאת על זאת, אבל כולן יצאו מלב-לבה של הגנאולוגיה המשפחתית שלי, מטבורה הקדום, מתוך תנועה פנימית שלא יכולתי לעמוד בפניה. כולן ביקשו להסיט את העין הישראלית למקום הראוי לה, לתקן את הפזילה הקבועה שלה לעבר יבשת אירופה, לגרום לה להתבונן על הגוף שנושא אותה באופן ישר.
כדי לעשות זאת היה עלי לגרום לה לפזול פזילה עמוקה ליבשת אחרת, לתוך מעבה התרבות היהודית הצפון-אפריקנית, לתוך מקום שהוליד את מסורתם המופזת של רבים מאוד מהאנשים החיים בישראל, אבל נראה עדין ללא מעטים בה כחשוך. כדי לעשות זאת היה עלי לבצע רה-קונסטרוקציה של תרבות ומקום שנחרבו במלחמת העולם השנייה, לברוא מחדש עולם שההיסטוריה האפילה הקריסה, לשרטט לפרטי פרטים את הגיאוגרפיה של עיר ים-תיכונית תוססת שאיננה עוד, לתאר בזהירות את הווריאנטים השונים והרבים שלה, לכתוב את הגוונים ובני הגוונים של הלכי הנפש שלה, לתת לראשי להלך באיטיות ובאחריות לרוחבו של הספקטרום של תחושות תושביה, לפתוח את אוזני לבליל השפות שנמלטו מגרונותיהם, לשמור מרחק מהדיכוטומיה הוולגרית שבין אימפריה לקולוניה, להבין לעומק את משמעות העובדה שיהודי לוב גדלו בתוך התרבות הערבית אבל ספגו עד לשד עצמותיהם את התרבות האיטלקית.
כל זה היה קשה. אבל זה היה כאין וכאפס לעומת כתיבה על שואה שלא נכחה בספירה הציבורית הישראלית, שהושתקה באמצעות כלי הכתיבה הסלקטיביים של כותבי ההיסטוריה הרשמית של העם היהודי, שריחפה מעל ראשיהם של תלמידיו כדף תלוש מספר שאיש לא חפץ לקרוא בו. לשם כך היה עלי לשוחח עם אנשים שנמצאים בערוב ימיהם, ובמקרה אחד אף על ערש דווי, ולדלות מהם פרטים שביקשו בכל כוחם למחוק זה מכבר מתודעתם, לדחוק באמי לספר לי על קורות משפחתה בתקופת השלטון הנאצי – דבר שהרעיד את נפשה וגופה – לשמוע מכמה אנשים כיצד נחום גולדמן, נשיא הסוכנות היהודית העולמית, הדף אותם מעליו בבוז כאשר ביקשו לקחת חלק בהסכם השילומים שעליו היה ממונה מטעם בן-גוריון, בטענה שהם בעלי דמיון מזרחי והמקום היחיד שבו ראו גרמנים הוא בראש שלהם (ברטרוספקט אפשר שגולדמן לא טעה כל כך, שהרי בנותיה של דודה סלומה נורו בראשיהם מטווח של שני מטרים על ידי הנאצים, כך שההבדל בין לראות בראש לבין לספוג כדורים בראש הוא אולי באמת מינורי).

איני חוקר אקדמאי, אלא סופר, ולפיכך לא כתבתי ספר היסטוריה על שואת יהודי צפון אפריקה, כי אם רומן. את המחקר ואת הדיון האקדמי אני משאיר למחלקות למדעי הרוח באוניברסיטאות שבאחרונה הכול מתגוללים עליהן. וברשותכם אני רוצה לומר עליהם דבר מה: יש לי ביקורת נוקבת על המחלקות למדעי הרוח באוניברסיטאות הישראליות. מאז הקמתן הן לא פתחו באמת ובתמים את שעריהן בפני מגזרים מסוימים של האוכלוסייה הישראלית. עד היום רובם המכריע של אנשי הסגל שלהן באים מסגמנט אחד של החברה הישראלית (צאו ובדקו למשל כמה ערבים יש בסגל המרצים של המחלקות להיסטוריה, או כמה מזרחים במחלקות לפילוסופיה, או לחלופין כמה נשים שימשו אי פעם כראשי המחלקות לספרות), אבל בעת הזאת שבה דומה שרבים בתוכנו ובראשם המדינה מבקשים ממש להחריבן, עלינו להשהות את הביקורת שלנו על המחלקות הללו ולעמוד לצידן בכול כוחנו, פן נובס יחד איתן. במה דברים אמורים? המחלקות למדעי הרוח הן האכסניות שבהן צומחת הרפלקסיה באופן טבעי, הן בתי האולפנא הטובים ביותר של תאומי החיים הנפשיים – ההרהור והערעור. בלעדיהן אופקי המחשבה יצטמצמו ויהפכו את המקום הזה למארח מושלם לתנועות מחשבתיות הרמטיות, שכל הגוון של פרימות הוא אויב בנפש שלהן.
התנועות המחשבתיות הללו תהיינה משוללות כל נקודת מבט חיצונית עליהן, הן תסכלנה את הופעתה של שפה אחרת שבה אפשר יהיה לדבר בהן. לתוך המרחב המזמין הזה תיכנסנה, לאחר כבוד, אידיאולוגיות, שהן אינן אלא סוהרות קשוחות של המחשבה. המצב הזה יהווה איום גדול על הדמוקרטיה שלנו, הוא יקשה עליה עוד יתר לזקוף את קומתה, השחוחה ממלא, אל מול מבקשי נפשה הרבים.
רבים וטובים משלימים עם מצבם העגום של מדעי הרוח, שכן הם מטילים את יהבם על המדע שהביא להתפתחות הטכנולוגית המרשימה ולצמיחה הכלכלית שלנו. אבל התפתחות טכנולוגית וצמיחה כלכלית הן לא חזות הכול (ואני לא נכנס כרגע לעובדה שלא הכול באמת נהנים מהן). המדע הביא את הדברים הללו אבל הוא אינו שואל מה אנו עושים איתן? כיצד אנו משתמשים בהן באופן הראוי ביותר? המדע חושף בפנינו גילויים שקשורים במושאי המחקר שלו, אבל אינו מהרהר באימפליקציות האתיות שלהם, הוא גם כמובן אינו שואל את השאלות הגדולות, או אם לומר זאת בלשונו של הפילוסוף מרטין היידגר :”המדע אינו חושב”.
את כל זה עושה הרוח. היא ואין בלתה. לפיכך לא נותר לנו אלא לומר שמדינה שמכלה את מדעי הרוח סופה שרוח הבערות תכלה אותה.


