• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בין השורות של מבוא לסיפורת

אל תאמרו המחלקה לספרות עברית בבן גוריון – אמרו המחלקה לספרות עברית-אשכנזית-גברית. רשמים קצרים של תלמיד לתואר ראשון
נדב כרמון

להלן רשמיי ממסעי עד כה בקורסים בין כתלי המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון.

מתחילים בשנה א’ בקורס “מבוא לסיפורת”. מחברי היצירות הנלמדות (עפ”י הסילבוס): אפלפלד, קנז, שלום עליכם, יעקב שטיינברג, ברנר, דן פגיס, רות אלמוג, עגנון, יעקב שבתאי ולואידור. אגב, את “שוק” של סמי ברדוגו דווקא למדנו, אך שמו משום מה לא הופיע בסילבוס (אולי זה חתרני מדי לרשום “ברדוגו” שחור על גבי לבן בסילבוס של קורס באוניברסיטה?).

סיכום ביניים: 9 גברים אשכנזים, 2 מזרחים (כאשר השני הוא א.ב יהושע), אשה אחת.

ממשיכים אל הקורס “מבוא לשירה”, בו לומדים כמאה שירים. כשלא לומדים אף לא שיר אחד של משורר/ת מזרחי/ת, נורא קל לחשוב אחוזים – 0% מזרחים, ו-18 שירים שנכתבו בידי נשים, כלומר 82% שירים שנכתבו על ידי גברים.

חולפים על פני הקורס “מבוא היסטורי לספרות עברית חדשה: המאה ה-18 עד המאה ה-19”, לומדים על ספרות ההשכלה באירופה ועידן הנאורות, ומשתחווים בפני המערב שהביא לנו את הקידמה (הרי בטח לא היתה ספרות מחוץ לאירופה). מגיעים לשנה ב’, קורס חדש, פרוסמינריון של ספרות עברית חדשה, סילבוס חדש: דרור בורשטיין, דוד פוגל, יעקב שבתאי, שטיינברג, שופמן. אחרי שהתבכיינתי בפני המרצה (להתבכיין זה תופס גם אם אני אשכנזי?), היא נענתה והוסיפה סיפור אחד של אלמוג בהר. 0 נשים, 2 מזרחים (ששוב פעם אחד מהם הוא א.ב יהושע).

אז או שבאמת מעטות הנשים שיש להן זמן לכתוב בין כל הבישולים במטבח, ומעטים המזרחים שהצליחו ללמוד לכתוב, או שקורה כאן משהו אחר.

מבוא לסיפורת
מבוא לסיפורת. 9 גברים אשכנזים, 2 מזרחים, אשה אחת

אבל רגע, יש קורסי בחירה! איזה מזל. בקורס בחירה על תרבות הרוק הישראלית מטעם המחלקה, ובסקירה כללית של הז’אנרים הפופולאריים, למדתי שהמילים בשירים של ישי לוי הם “על הפנים”, אבל ש”רק תימנים יכולים להגיש ככה שיר, בזכות תרבות פיוטי בית הכנסת.” כשכתבתי בגוגל: “פייטנים אשכנזים”, מצאתי כמה אשכנזים שהיו מתאכזבים לגלות שהם לא חלק מתרבות הפיוט של בתי הכנסת, כנראה פייטו ברחובות.

והשיא היה בהפרדה הדיכוטומית בין מוסיקה ישראלית ומזרחית: חוה אלברשטיין שנולדה בפולין מייצגת את “מוסיקת ארץ ישראל”, ולעומתה עומר אדם שנולד במושב בישראל מייצג “מוסיקה מזרחית”.

לא התייחסתי לתכנים של הקורס מבוא לספרות עממית וגם לא לשירת ימי הביניים בספרד, אף על פי שבקורסים אלו המגוון רב והיכרתי ספרות מתרבות מרתקת. אך בסופו של דבר, מדובר בספרות שהתהוותה והתגבשה לפני מאות שנים, בעוד שמה שחסר לי ולחבריי ללימודים זה ספרות מודרנית שתוסיף נופך תרבותי-עכשווי רחב יותר. לכן התמקדתי בפוסט זה בקורסים “מבוא לסיפורת”, “מבוא לשירה” ובפרוסמינריון של ספרות עברית חדשה – קורסי הליבה שמייצגים לפחות בעיני הסטודנטים את הספרות המודרנית וחושפים אותנו למשוררותים וסופרותים בני זמננו, והינם קורסי חובה. לדעתי, במצבה הנוכחי החשיפה לא מספיק רחבה ומגוונת, ועל כך בעצם נכתב הפוסט מתוך תקווה לשינוי (אגב, לא רק בבן גוריון).

צריך לזכור שלקורסי מבוא יש כוח רב שכן הם משפיעים על כל הסטודנטים בונים בסיס של ידע, הבנה והכוונה אקדמאית לכלל המשתתפים. מסביבם נבנים האופי והזיקה האקדמית שכל סטודנט בוחר בה; אך האם סטודנט רנדומלי יוכל, למשל, לבחור בקורס העוסק בספרות מזרחית מבלי שידע בכלל למה הכוונה, וללא היכרות מוקדמת עם הנושא?

* חשוב לציין כי סגל המחלקה הטרוגני יחסית ובעל ייצוג נכבד של נשים ומזרחים/ות – ודווקא בשל כך ישנו דיסוננס אל מול החומר הנלמד בקורסים הנ”ל.

** נכון שכגבר אשכנזי יש לי פריבילגיות רבות שלחלקן אני אפילו לא מודע, ולכן לא אוכל להבין את כל הדיכוי שנגדו בעצם אני מנסה לצאת. אבל את הלך הרוח במחלקה הצלחתי לתפוס, והבנתי איזו ספרות מוערכת ואיזו ספרות פשוט לא קיימת.

הכותב הוא תלמיד שנה ב’ במחלקה לספרות עברית באוני’ בן גוריון

כנראה שיעניין אותך גם: