על כשלונה של הממשלה הלבנה, ועל (אולי) תחילת סופו של המרכז
חוקר וכותב בנושאים של אזרחות, מזרחיות חינוך ודמוקרטיה, ובמיוחד אקטיביזם פוליטי עכשווי. בעבר חבר בקשת הדמוקרטית המזרחית
זהו? מיצינו את שלל הקלישאות? אלה על הבחירות שאף אחד לא רוצה בהן (וראו פלא, הן קורות), ושאין כסף לזה (ואכן מפתיע שממילא הכסף הזה לא היה הולך למקומות הנכונים), וגם קלישאות כמו “דבר לא ישתנה”, ובו בזמן, הקלישאה החביבה על נציגי השמאל, “הפעם הבחירות הן באמת גורליות לקביעת דמותה של המדינה”, כאילו זו לא נקבעה ונקבעת מחדש כבר 47 שנים (ולמהדרין 67), וכמובן הקריאה הנרגשת לשמאל להתאחד כי זו באמת ההזדמנות האחרונה להביס את ביבי או הליכוד או את שניהם יחד עם ליברמן ובנט.
אז עכשיו, אחרי שמילאנו את חובנו, ואחרי שכבר התחילו להפגיז אותנו באינספור ספוקלציות ופרשנויות, ועבר רק יום אחד, אפשר רגע לנסות ולהבין את הרגע הזה כמות שהוא. כי בפוליטיקה, בניגוד למה שמלמדים אותנו, המשמעות של הדברים אינה טמונה במה שהיינו רוצים שיקרה, או מה שנדמה לנו שהיה צריך לקרות, אלא במה שקורה, בלשון הווה.
אז זה קרה, והממשלה קרסה כי היא לא עמדה יותר במכלול הניגודים שהרכיבו אותה. לא בגלל פערים אידיאולוגיים חס וחלילה, כי דווקא האידיאולוגיה היא הדבר היחיד שחיבר חזק את מרכיביה השונים. במיוחד, היה זה ניסיון נדיר לשחזר את השותפות ההיסטורית שניצבה ביסוד הסדר הממלכתי של שנות ה-50. האליטה האשכנזית דור 2.0 של המעמד הבינוני המתקרא חילוני וזה המתקרא ציוני-דתי, בדמותם של נתניהו-לפיד-בנט ובחיזוקם של ליברמן ולבני, ניסו לייצר את מה שעבד לא רע במשך העשור הראשון – אליטה פוליטית כלל-אשכנזית המכוננת סדר פוליטי שמטרתו להציב את המעמד הבינוני במרכז. המכלול הזה עבד עד אירועי ואדי סאליב, וכאשר הסתבר שזה לא עובד יותר, הערבים והמזרחים החלו דרכם אל תוך הסדר הפוליטי.
ממשלת נתניהו השלישית הייתה הממשלה האשכנזית ביותר והאנטי-חרדית ביותר שהייתה כאן מזה שנים (זה שהיא הייתה אנטי-ערבית בצורה קיצונית רק מחזק את ההשוואה לשנות ה-50, שהרי מבחינתם אפשר היה להחזיר את הממשל הצבאי אתמול). כאז – כן עתה: הקבוצות המאיימות על המעמד הבינוני נדחקו לשוליים. אז – כי עדיין לא היה להן כוח. ועתה – כי הצליחו לנטרל לרגע את כוחן. כאז – כן עתה: המונח דמוקרטיה יועד קודם כל ליהודים, ואף יותר מכך, לאלה המשתייכים למחנה ולמעמד הנכון. אולם שלא כאז, עתה המבנה עומד על כרעי תרנגולת.

ראשית, הים אולי אותו הים, אבל הערבים אינם אותם הערבים. נדמה לי שבישראל מעריכים מעט מדי את הכלים השלובים שבין מצב הפלסטינים בשטחים לבין מצבם של אלה בישראל. אני חושב דווקא שיש קשר בין העלייה בתסיסה הפוליטית בשטחים לבין ההתדרדרות במעמדם של האזרחים הפלסטינים. כלומר, ההשפעה פועלת גם בכיוון השני, וכאשר מצב הערבים בישראל מתדרדר, גם ההתנגדות בשטחים עולה (מעבר כמובן לסיבות האחרות שמשפיעות על המצב שם).
שנית, החרדים והמזרחים של היום אינם אלה של פעם, והם לא ממש הניחו לממשלה לשכוח שהיא שוכחת אותם. נתניהו זנח לגמרי את האלקטורט המזרחי של הליכוד, מה שאיפשר לדני דנון למשל לחזק את מעמדו כקורא התגר על ראש הממשלה. גם מירי רגב המשיכה לשמור על האלקטורט הזה, אלא שהיא בשונה מדנון לא עשתה זאת תוך עימות עם נתניהו, אלא כדרך לשמר את כוחה בליכוד.
שלישית, ואולי הכי חשוב ומה שמסביר בסופו של יום את המשבר: הממשלה לא הצליחה להסכים על הדרך הנכונה לכלכל את עמוד השדרה הפוליטי שלה, את המעמד הבינוני. זה לא היה ויכוח אידיאולוגי שהכריע את הכף, וכאן אני נוטה לקבל את ההסבר של עידן לנדו לקשר שבין המלחמות למשברים הפיסקליים ומכאן לצורך הפוליטי בבחירות. אם היה ויכוח בין השותפות הקואליציוניות, כמדומני שהוא הסתכם בוויכוח על הדרך שבה ניתן להיטיב במידה מסוימת עם המעמד הבינוני הרחב על חשבון המאיון העליון הצר, ולא על הפגיעה המתמשכת של המדיניות הכלכלית בעשירונים הנמוכים, ובאי היכולת לקיום בסיסי גם בקרב משפחות עובדות. הרי מה שלפיד הגדיר כתקציב חברתי היה בעיקר הרחבה תקציבית מסוימת באמצעות הגדלת הגירעון – מה שהקפיץ עליו את שומרי הסף הניאו-ליברלים של האוצר – שנועדה לתת כמה סוכריות למעמד הבינוני אבל בטח לא לחולל שינוי שיעזור למי שמתחת לזה. אפילו בדהמרקר זיהו את הבעיה בתקציב שכולו קיצוץ ההוצאה הציבורית לשירותים חברתיים. נתניהו, אם אני מבין נכון את הזיגזג שלו, רצה להותיר את השוק המתקרא חופשי, יותר חופשי.
מה יהיה לנו עכשיו? סביר שלא הרבה. בנט וביבי יעלו, לפיד וליברמן ירדו, התנועה (המגונה) אולי תיעלם או שתישאר כאן על מנת לרמות אותנו, העבודה ירדו וכו’ וכו’. כמו שרבים מפרשים, סביר כי לא ישתנה הרבה וכי החרדים בצורה כזו או אחרת יחזרו. אבל למה לעסוק בספקולציות חסרות משמעות? למה לנסות ולנבא את תוצאות הבחירות כאילו הקונסטלציה הפוליטית עכשיו מזמנת או מסמנת אפשרות לשינוי מהותי? אולי, כי יש בכל זאת משהו מעודד בהקדמת הבחירות, מעודד במשמעות המרקסיסטית של עידוד – צריך להיות רע כדי שיהיה טוב.
הבשורה הטובה היא שנראה שאפשר כבר לבשר שממשלה לבנה לא הולכת טוב כאן. ממשלה ללא ייצוג, רע ככל שיהיה, לציבור החרדי והמזרחי, לא מחזיקה מעמד. וזאת למרות, כמו שנהגו לומר אי אז לאחר הבחירות ב-2013, בעיקר במגזר של שחר אילן, שמעולם לא הייתה הזדמנות טובה יותר להקים ממשלה “חילונית” (יש לקרוא, אנטי-חרדית ואנטי-עניים). במלים אחרות, משבר הייצוג הפוליטי שהיה ביסוד המחאה של 2011 עמד בניגוד גמור לדמותה הלא ייצוגית כלל של הממשלה. כן, כבר התרגלנו לכך שמדינת ישראל לא מאמינה בייצוג פוליטי של ערבים, והממשלה הזו אף הגדילה לעשות והעלתה לשם כך את אחוז החסימה. אבל הממשלה הזו גם חשבה שהיא יכולה להסתדר גם מבלי לייצג את הרוב המזרחי. וזה לא עבד, ולא יעבוד!
שנית, וזאת כבר בגדר ספקולציה או משאלת לב, נראה שהבחירות הקרובות עשויות לחדד את האשליה שהדרך להתמודד עם מצוקותיה של החברה הישראלית היא באמצעות מין יצור אמורפי שנקרא בשמות משתנים, אבל מהותו בהיותו “מרכז” (יש לקרוא: מפלגה פרו-קפילטיסטית, שמרנית וכזו שלא ממש אכפת לה מה קורה עם הפלסטינים האלה בשטחים כל עוד מדי פעם אנחנו מכסחים אותם קצת). עוד קצת לחץ, עוד קצת בנט ועדר הסהרורים (טוב לא כולן), ואולי יהיה ברור למישהו כאן שהגיע הזמן להכריע מה המדינה הזאת רוצה להיות. התעוררתי אתמול וראיתי שכיוונתי כבר לדעתו של גדול – שטייניץ קרא מעל בימת הכנסת לבחור בין ליכוד לעבודה. הפעם אני בעדו (בגבולות מסוימים). העבודה לא מעניינת אותי כמובן, אבל האפשרות שאולי לקראת הבחירות הבאות תעלה רשימה שתהיה מזרחית-פוליטית ושתדע לעמוד מול הימין הפוליטי עם תכנית אלטרנטיבית היא לא בהכרח פנטזיה. צריך לפעול לקראתה. זה לא מהיום למחר, ולא ל-17/3/2015.
כן, בחירות זה מין רגע זחוח כזה של אופטימיות לא-זהירה (או במלים אחרות, תמימות מטופשת).


