ספיישל שבוע הספר: הספרייה האלטרנטיבית של העוקץ

סלין אסייג ממליצה על “שארית היום” מאת קזואו אישיגורו (מחברות לספרות, 2009)

הספר “שארית היום” של קזואו אישיגורו, רחוק מהעולם שלי, מהזמן שלי. אך הוא נחרת בי היטב.

הספר מספר על סטיוונס, רב משרתים בכיר, שיוצא למסע של חמישה ימים, מסע שמתאפשר בעקבות נסיעתו של מר פאראדיי, בעל האחוזה, לארצות הברית. סטיוונס, שלא יצא כמעט מהאחוזה, כי כל עולמו בה, מצדיק את נסיעתו בפגישה עם מיס קנטון, שהיתה מנהלת משק הבית לפני עשרים שנה. מטרת הפגישה להציע למיס קנטון לחזור לעבוד באחוזה. ככל שהסיפור מתקדם מתגלה כי בין מיס קנטון לסטיוונס הייתה אהבה שלא מומשה.

אישיגורו בונה לכל אורך הספר את הציפיה למפגש בין מיס קנטון לסטיוונס. זו ציפיה לגאולה, גאולתו של סטיוונס מהטראגיות של דמותו. אני הקוראת משתוקקת שיקרה השינוי, שסטיוונס יצא מעורו, שיגאל מהקור והדיוק והצניעות, מחוסר התשוקה ומאי הנזקקות. משהו בו מת ועצוב, ונורא יותר מהכול הוא שלם עם זה.

סטיוונס הוא שארית אדם והפגישה עם מיס קנטון נערכת בערב, בשארית היום, ברגע האחרון, הזדמנות האחרונה. הספר הזה זכור לי בעיקר בגלל האיפוק, בגלל הרגשות שאינם מובעים בו אך עוברים כל כך חזק. אני חושבת כי הוא יצירה מבריקה שיש בה התמסרות חדה ומדויקת למהלך אחד.

ספרה של סלין אסייג, “צעקה הפוכה”, יצא בהוצאת אחוזת בית

*   *   *

חני כבדיאל ממליצה על “ראנא” מאת חדוה הרכבי (הקיבוץ המאוחד, 2014)

חדוה הרכבי כותבת ספר שהוא תמצית הכאב והגעגוע, מאשה אל אשה. תחינותיה של הדוברת בשירים אל ראנא משרטטות לנו את דמותה של ראנא ואת דמותה שלה עצמה. בחלק מן השירים דמויותיהן משתלבות, בחלקם הן כה רחוקות עד שלא ברור אם ראנא מודעת אל התחינות או אם היא קיימת כלל. הרכבי מפוררת את המילים – לעתים עד הישארות סימני הניקוד ותו לא – מפרקת את הכאב בשירה, מנערת את הצורות בהן היכרנו את השירה ומוציאה תחת ידיה ספר שמגיע מתהומות הנפש וקורא החוצה את הכאב.

במשך שבועות אחר כך, הסתובבתי בעולם כשהגעגוע של הרכבי עוד מהדהד בי והקנאה בכתיבה חופשית, כנה כל כך וחסרת גבולות עדיין מקננת בי.

ספרה שיריה של חני כבדיאל, “פרימת טלאים”, יצא לאחרונה לאור בהוצאת רעב

*   *   *

עמיחי חסון ממליץ על “אביבה-לא” מאת שמעון אדף (דביר, 2009)

“אֲנִי בְּמַצָּב אֵיךְ לְהַגְדִּירוֹ וְאֶקְרָאֵהוּ אֲבִיבָה-לֹא אֶקְרָאֵהוּ אֵינָּחוֹת” – כך פותח שמעון אדף את ספר השירים השלישי שלו, ומוסיף: “וַאֲדַבְּרָה בּוֹ יְשִׁירוֹת לֹא עַל דֶּרֶך הַשִּׁירָה אֶלָּא לְפִי כְּאֵב”.

“אביבה-לא” כולל מ”ג שירי קינה שנכתבו במשך חודש אחד וחמישה ימים. פרידה מנפש תאומה, מאחות בכורה ואהובה שאבדה מהעולם והיא באמצע החיים. האח שנותר מתחת לכוכבי הפחם שומע ללא הרף “שרמוטות איומות אומרות אביבה מתה”. ולמשמע הקול הזה לא נותר לו אלא לדבר לפי הכאב, לפרק את השפה. אדף בונה ביד אומן אלבום משפחתי שנע בין מטחי קסאמים, טלוויזיות פתוחות והשלמות מנין לתפילה, בין תל אביב לשדרות, חלומות ומלאכים, בין בית הכסא לבית הכבוד. ספר שלם כל כך על חוסר. לפעמים אני מרחיק אותו ממני, כי אף פעם לא הצלחתי לפתוח את הספר מבלי לסיים ולקרוא עד תום.

ספר שיריו של עמיחי חסון, ״מדבר עם הבית״, יצא השנה בהוצאת אבן-חושן

*   *   *

ראובן נמדר ממליץ על “דודי נפוליאון” מאת אירג’ פשזכזאד (חרגול, 2012)

“התאהבתי ביום קיץ חם אחד, בשלושה-עשר בחודש מורדאד, בסביבות השעה רבע לשלוש אחר הצהריים”. השורה היפהפייה הזאת, בתרגומה המצוין של אורלי נוי, פותחת את אחת מיצירות הספרות הקסומות והמרתקות ביותר שראוי לה להכלל בכל קאנון ספרותי קלאסי, ולצערי אינה נמצאת בטווח ההיכרות של הקורא העברי מן השורה. הרומן “דודי נפוליאון” של הסופר האיראני אירג’ פשזכזאד (יליד 1928) התפרסם בתחילת שנות השבעים והפך ליצירה רבת השפעה על התרבות האיראנית המודרנית, בעיקר בעקבות הפקתה של סדרת הטלוויזיה הנפלאה הנושאת את אותו השם. הרומן מתאר את הקיץ הרה הגורל של 1941, שבו פלשו בנות הברית לאיראן ושמו קץ לנטיותיו הפרו-גרמניות של המלך רזא הראשון לבית פהלווי, הרפורמטור חסר הרחמים שכפה על ארצו את תהליך ההתמערבות והמודרניזציה.

במרכז העלילה עומדת התאהבותו של הנער המספר בבת דודתו, ליילה, התאהבות שמהדהדת את אפוס האהבה הטראגי “ליילי ומג’נון” – מעין רומיאו וג’ולייט של תרבויות המזרח הקרוב. בניגוד לטראגיות הסוחפת של האפוס המקורי, “דודי נפוליאון” הוא פארסה חברתית אירונית ורגישה שהיא בו בזמן אוהבת, אכזרית, ביקורתית וחומלת. הספור כולו מתרחש בחצר הפנימית ובגן של בית המידות של משפחה איראנית מיוחסת, בת המעמד הגבוה. בתוך החצר הזו נרקמים תככים, מזימות, מריבות והתפייסויות – כולן סביב עניינים של מה בכך, וכולן תוצר של הבטלה והשעמום של אלה שנסיבות חייהם המרופדות מגינות עליהם מפני מעקשיו של העולם האמיתי, זה שמחוץ לחומות הגן.

דמות המפתח היא דמותו הטראגיקומית של דודו של המספר, המכונה בלגלוג “הדוד נפוליאון” בשל שגעון הגדלות ההולך ומשתלט עליו. הדוד הוא התגלמותה של החברה האיראנית שחוסר האונים שלה מול הכוחות הקולוניאליים המשתמשים בה כבכלי משחק מעביר אותה על דעתה. הוא חוזר ומספר סיפורי-גבורה על קרב שלא היה ולא נברא – שבו הוא פיקד לכאורה על הכוחות האיראנים שלחמו בחייליה של האימפריה הבריטית השנואה. משרתו הכפרי קאסם (מעין סנשו-פאנשה של דמותו הדון-קיחוטית ודמות נהדרת בזכות עצמה) מחרה מחזיק אחר אדוניו ומקשט את מורשת הקרב ההזויה שלו בפרטים קטנים המוסיפים לה נופך היפר-ריאליסטי משכנע. הסוף כמובן, מתוק-מריר: אהבת הקיץ מתה, ועמה גם תמימות הנעורים של המספר. הדוד נפוליאון – שדמותו הדומיננטית היתה מרכזם של החיים בין חומות הגן – משתגע, נחלש והופך לצל מובס של האיש שפגשנו בתחילת הרומן. אבל הצד הקומי מנצח את זה הטראגי: הרומן מלא בדמויות עסיסיות כמו גם בסצינות קומיות משובחות וברגעים פיוטיים נפלאים. קלאסיקה במיטבה, קריאת חובה!

ספרו של ראובן נמדר, “הבית אשר נחרב” יצא בהוצאת כנרת זמורה ביתן, וזכה בפרס ספיר

*   *   *

אייל בן משה ממליץ על “עקוּד” מאת אלברט סוויסה (הספרייה החדשה, 1990)

לרומן “עקוד” נחשפתי במקרה. עד כמה שאני זוכר, זה היה בחנות לספרים יד שנייה. נדהמתי פעם אחת שמצאתי רומן שתוכנו הוא העולם שגדלתי עליו, ופעם שנייה כאשר קראתי בשקיקה את עושר השפה הלוליינית ואת ההצלחה לנסח במשפטים ובפסקאות שברים מזוקקים מההוויה המזרחית. הרגשתי שמצאתי אוצר. תמיד האמנתי שיצירת אמנות בראש ובראשונה צריכה לעסוק ולשקף את ההוויה בה היא נוצרת, ובתור ילד/נער/בוגר שקרא עשרות ספרים ישראלים (שירה ופרוזה) מעולם לא נתקלתי באחד שעסק בהוויה הפרטית שלי ושל חצי מהמדינה. בנוסף, כעסתי שלא נתקלתי ברומן הזה ברשימה לבגרות והייתי צריך למצוא אותו במקרה.

מעבר לחשיבות הפוליטית של ״עקוד״, מדובר בהישג בלתי רגיל שמצליח לתאר במדויק את אחת מהחוויות (ואפילו האפלות) שעיצבו באופן מובהק את המבנה החברתי והפוליטי של החברה הישראלית, דרך ההלם שחוו העולים המזרחים (במקרה זה צפון-אפריקאים) עם מה שהכינו להם: המגורים בשיכוני הרכבת (מושבת הבטון) ודחיקת התרבות והמעמד, מה שערער לתמיד את מבנה המשפחה ומעמד האב וגרם לנתק הרסני בין דור ההורים “משם” לדור הילדים “מכאן”; למשל: “הוא הסתכל בבנו, שליפף בעצבנות את גופייתו על אצבעו, כמו התאמץ לחררה, וחשב כמה משונים הם ילדיו. הם אינם דומים לאף יצור מהיצורים שהכיר אי פעם בחייו. אינו יכול להעלות בדעתו מה מתרחש בראשם, המחשבה שהם מסוגלים לכל זיעזעה אותו”. זה לבד הופך את “עקוד” לרומן ישראלי חד פעמי, ולטעמי בין הטובים שנכתבו פה – חובה לקריאה למי שרוצים להבין זרמי עומק בחברה הישראלית.

רומן הביכורים של אייל בן משה, “ספר האומץ”, יצא השנה בהוצאת גרילה תרבות

*   *   *

אליס ביאלסקי ממליצה על “על משפחתי וחיות אחרות” מאת ג’רלד דארל (הרפתקה, 2014)

אף אחד לא יודע להצחיק כמו האנגלים. ג’רום קיי. ג’רום ופי. ג’י. וודהאוס תופסים את מקומותיהם באולימפוס הספרות ההומוריסטית בזכות. ג’רלד דארל ראוי לאותה ההערכה, אך בעיניי כישרונו הקומי אינו מוכר מספיק. הוא בוודאי היה חוקר הטבע ומגן על איכות הסביבה המפורסם בעולם כולו, אך לעתים אהבתו לבעלי חיים העפילה, בעיני קוראיו, על היבטים אחרים בכשרונו. “על משפחתי וחיות אחרות” הוא סיפור אוטוביוגרפי שובב, ערמומי, אירוני, בלי טיפה של קורקטיות פוליטית, מצחיק עד דמעות, על חייה של משפחה אנגלית באי היווני קורפו. גיבוריו כאילו צמחו מתוך הסרטים של האחים מרקס: כל אחד מחמשת בני משפחת דארל – שלושה אחים, אחות ואם – אינו שפוי, כל אחד בדרכו שלו, בדיוק כמו צ’יקו, הארפו והחבורה. הם אקסצנטריים עד כדי טירוף, אובססיביים, הופכים כל פעולה משותפת לכאוס מוחלט ובכל זאת משיגים את מטרתם, על אף שהתוצאה לעולם אינה תואמת את התכנית המקורית. מובן מאליו כי ספריו של דארל משופעים בבעלי חיים שהם דמויות מן המניין, שווי ערך לבני אדם, משוגעים ועליזים באותה מידה.

הביטוי שמתאר את המתרחש בספר באופן המדויק ביותר: “מטורף מטורף מטורף העולם”.

בונוס: האח לארי, המגלומן והגאון הבלתי מוכר, הינו למעשה הסופר הבריטי המפורסם לורנס דארל. הרומן המבריק שלו “הרביעייה האלכסנדרונית” הוא אחד מספריי האהובים ביותר ואני ממליצה עליו בחום. עם זאת, אני חייבת לומר שבחלוקה המשפחתית כל חוש ההומור הלך לכיוונו של האח הצעיר ג’רלד.

ספרה של אליס ביאלסקי, “ראינו לילה” ראה אור בהוצאת אפיק

*   *   *

דפנה הירש ממליצה על ״שלום שלום ואין שלום״, מאת משה מחובר ועקיבא אור (הוצאה עצמית, 1961) 

את הספר הזה כנראה לא תמצאו ביריד הספר. בספריות של חברים מהשמאל הרדיקלי הוא תמיד צד את עיני, כותרתו מרצדת בלבן ואדום על גבי שדרה שחורה, חזותו ה”תוצרת-ביתית” כמו העידה על תוכנו החתרני. כתבו אותו עקיבא אור ז”ל ומשה מחובר יבדל”א, שנה לפני שלקחו חלק בייסוד “מצפן”. רכשתי אותו בראשית שנות האלפיים בדוכן בסינמטק ת”א וקראתי אותו בנשימה אחת. “שלום שלום ואין שלום” שוטח את סיפור היחסים בין ישראל לערבים בין השנים 1948 ל-1961. וביתר דיוק: את סיפור סרבנות השלום הישראלית. במרכזו האופן שבו דחתה ישראל ב-1956 את ההזדמנות להגיע לפשרה עם הערבים, ובמקום זאת שיתפה פעולה עם המעצמות האימפריאליות, כדי לשמור על הישגיה הטריטוריאליים. “מבצע קדש” מוצג בספר כחלק מ”מבנה העומק” של תולדות ההתיישבות הציונית, שאפשר להגדיר אותו כך: נכסי לעצמך כמה שיותר שטחים, רצוי עם כמה שפחות ערבים, ועשי כל שביכולתך כדי לדחות פשרה שתחייב ויתור על שטחים (תוך פיזום שירי שלום). עבורי הוא היה אחד מאותם ספרים יחידי סגולה שמצליחים לתבנת מחדש את תפיסת המציאות.

הספר אינו “מחקר היסטורי” במובן המקובל של המונח. ייחודו בכך, שהוא מבוסס אך ורק על מקורות גלויים: קטעי עיתונות ופרוטוקולים של הכנסת. חוט אחר חוט פורמים אור ומחובר את הנרטיב הציוני המקובל של מדינה שוחרת שלום מוקפת אויבים המבקשים להשמידה, לאו דווקא באמצעות “קריאה ביקורתית” של הטקסטים – לעתים קרובות הם עושים זאת דרך הפשט של הטקסטים הציוניים עצמם. הרטוריקה שלהם דידקטית, משוכנעת ומבקשת לשכנע, צינית ושנונה. אבל הספר הוא מרתק לא רק בשל התזות הפוליטיות שהקדימו את זמנן, אלא גם הודות לשאלות שהוא מעלה על היחס שבין ידע גלוי לידע סמוי, בין מידע זמין לפרשנות, בין מציאות לנרטיבים היסטוריים ולאינטרסים פוליטיים. כשהספר יצא לאור ב-1961, החברה הישראלית המגויסת קיבלה אותו בשתיקה. “כל העיתונאים, המזרחנים, וההיסטוריונים נמנעו מלסקור אותו”, כותבים אור ומחובר. שניהם היו אז סטודנטים צעירים, עם מעט זמן פנוי.

על גבי הספר מודפס מחיר: 3.50 ל”י. אם זכרוני אינו מטעה אותי, כאשר רכשתי אותו מחירו היה 50 שקלים. בתוכו כתוב: “אפשר להזמין את הספר מ: ת.ד. 3050 הרצליה 46104”.

ספרה של דפנה הירש, ״באנו הנה להביא את המערב״, יצא השנה בהוצאת ביאליק

*   *   *

גיש עמית ממליץ על ״במחוזות טרופיים נוגים״ מאת קלוד לוי-סטרוס (כרמל, 2015)

בשנת 1955, לאחר חמישה חודשי עבודה קדחתנית ובימים של שפל מקצועי ושל דכדוך נפשי, פרסם קלוד לוי-סטרוס את ״במחוזות טרופיים נוגים״. באותה עת היה לוי-סטרוס חוקר ידוע למדי; עד מהרה עתיד היה ספרו החדש להקנות לו תהילה כאחד מהאנתרופולוגים והוגי הדעות הגדולים של המאה העשרים. זהו ספר נפלא וחשוב מאין כמותו: לא רק בשל אותה מזיגה ייחודית בין אתנוגרפיה לפילוסופיה, בין ספרות מסעות לבין זכרונות אוטוביוגרפיים; וגם לא רק בגלל תנועה – נפשית וגופנית כאחד – בין זמנים, מרחבים ומקומות, תנועה המציבה את לוי-סטרוס שוב ושוב על סיפן של טריטוריות חדשות, בעודו מתבונן ב”בסופה של ציוויליזציה אחת, ובתחילתה של אחרת”.

ספרו של לוי-סטרוס חיוני כל כך בהיותו דין וחשבון על מצבו של האנתרופולוג בעידן הזעזועים הגדולים של המאה העשרים: זה החוצה גבולות, הנע לאורך דרכים של גלות, המכיר בכך שהתוגות האופפות את הארצות הטרופיות הן צדן האחר של תוגות היבשת הישנה, המסרב להיקסמות התמימה מן הילידים ביערות העד של ברזיל, ואשר ספרו הוא כתב אשמה חריף מאין כמותו על עוולות הקולוניאליזם וקינה על פשיטת הרגל של הציביליזציה המערבית: “הציביליזציה המשגשגת, הנלהבת יתר על המידה, הפרה לעד את שלוות האוקיינוסים. את ניחוחם של האזורים הטרופיים ואת תומת יושביהם זיהמה תסיסה מצחינה, מפוקפקת… כיום, כאשר איי פולינזיה הכורעים תחת מעמסת הבטון היו לנושאות מטוסים שהטילו עוגן במעמקי הים הדרומי; כאשר אסיה כולה מצטיירת כשטח ידוע-חולי; כאשר שכונות הפחונים מכרסמות בבשרה של אפריקה – כיצד תוכל הבריחה הזו אל המסעות להנחיל לנו דבר מלבד התעמתות עם הביטויים העלובים ביותר של קיומנו ההיסטורי?… הדבר הראשון שאתם מראים לנו, המסעות, הוא האשפה שהשלכנו בפניה של האנושות”.

ובמקום אחר: “האם ייתכן שאני – שקדמתי לכל אלה המתרוצצים כיום ברחבי יערות העד – הנני האחד והיחיד שלא הביא משם אלא קומץ של אפר?” הנה שאלה המלווה את המסעות כולם, המרחפת מעל מעשה הכתיבה. קראו את הספר הזה: למרות קדרותו, בגללה.  

ספרו של גיש עמית, ״אקס ליבריס״, יצא השנה בהוצאת רסלינג

*   *   *

שחר-מריו מרדכי ממליץ על ״תמונת מחזור״ מאת תמיר להב-רדלמסר (עם עובד, 2003)

תמיר להב-רדלמסר נולד ב-1953. חישוב זריז יגלה שמלאו לו עשרים שנה כשפרצה מלחמת יום כיפור. מהמלחמה הזו שב המשורר עם הלם קרב ובלי רבים מחבריו. 43 שירים בספר, ממוספרים, נעדרי שם. השירים לא זקוקים לכותרת. הם מדברים או משתיקים בכוח מבעם הפואטי הנדיר. שיר 3: “שתיים ועשר דקות: המטוסים תקפו ונעלמו…דוד מוטל בחיקי. החובש עומד… בוא וטפל בו…דוד מוטל. בוא הנה…אנחנו גוררים את דוד ומוציאים אותו מהנגמ”ש. הוא לא זז…דוד בחול. טַפֵּל בו…בשתיים וחמש עשרה דקות אמרתי: טַפֵּל בו. עד כאן אני זוכר כל דיבור, ומכאן – דָבָר”. שיר 4 נפתח במילים “מזמור לדוד”, ותוך שהמשורר עושה שימוש במקורות כמו תהלים, שיר השירים והסידור, מתבהרת הסיטואציה המחרידה שבה מצא דוד את מותו.

ב-2003, במלאת 30 שנה למלחמה, ראה אור הספר “תמונת מחזור”. הספר נע משנת 1973 אחורה וקדימה בזמן בין לשון יובשנית לבין לשון דרמטית. אחורה – אל מלחמת העולם השנייה, התופת של הסב שנרצח והאב שמוסתר במרתף עד שמצטרף לפרטיזנים ביערות. וקדימה – אל החרדות שמלוות את המשורר בהיותו אב לבנו, נמרוד. “כל ימי אבא שִקר לי/ אמר שנולדתי בבית החולים וולך, הוא שערי צדק הישן/ ברחוב יפו, ירושלים// (ולא רצה שאדע שנולדתי בוינה)// כל ימי אבא העביר אותי מדירה לדירה, מישוב לישוב…// (רצה שאשכח את המחנה בפלוסנברג)…כל ימי אבא הקפיד איתי/ על נימוסי שולחן…// (לא רצה שאזכור את הרעב ביערות)”.

מה שבסוגריים – מושתק ולכאורה משני – נפתח ומתעצם מרגע לרגע. כמו הקישור המצמרר והשנוי במחלוקת בין אירועי סברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה לבין טראומת השואה של הדור השני, קישור שיעשה חמש שנים אחר כך ארי פולמן בסרטו “ואלס עם באשיר”, כך מתעצמת תמונת מלחמת יום כיפור מבעד לדפי הספר המצמית הזה, “תמונת מחזור”, שנמנה על העוצמתיים בספרי השירה. “אוקטובר, הוא האכזר בירחים”.

ספרו של שחר-מריו מרדכי, ״מי בעניין שלנו״, יצא בהוצאת עם עובד 

*   *   *

שירה פנקס ממליצה לשוב ל״אנקת גבהים״, מאת אמילי ברונטה (ידיעות אחרונות)

יש אולי קריאה אחרת בקלאסיקות קאנוניות. קריאה שמחפשת לראות את משמעות הסיפור מעבר למקום המקובל אליו הכניסה אותו החברה במשך שנים, דורות. כותבות כמו ג’ין אוסטין והאחיות ברונטה מזמינות, לדעתי, לקריאה מתחדשת, מתרעננת, שכבר נעשתה בחוגי המגדר ומחוצה לו, ולמרות זאת מפתיע עד כמה הן נתפסות עדיין תודעתית כסופרות קלאסיות, ככתיבה נשית רומנטית, כספרי-בנות. וכמו שקוקטיילים נחשבים בחברה הפטריארכלית למשקאות מתוקים ונוחים “לבנות”, שבדומה לילדים אינן מורגלות ומסוגלות לשתיה חריפה, אני מציעה לשקוע שוב בכתיבה שלהן, תוך חיפוש אחרי החריפות שהן מציעות בחריפותן.

למשל אמילי ברונטה, שנפטרה והיא רק בת 30, כתבה שירים ורומן אחד, “אנקת גבהים”. הספר מלא בכ”כ הרבה תשוקה וטירוף שבתקופה הוויקטוריאנית חשבו שהוא נכתב ע”י גבר – כי איך תכתוב אשה על תשוקה קורעת, שאינה זכה, ושמפלרטטת עם המוות ועם החיים בכזאת עוצמה? הספר מספר אהבה מעמדית חוצת מעמדות, בין אשה לבנה מ”בית טוב” לבין אחיה המאומץ, הית’קליף, כהה העור, על שורשיו הצועניים. הצוק, (cliff) הגבהים (Heights), הרוחות, אינם מפסיקים לבחוש בספר, כשהם מציבים טירוף לעומת נוחות המישור, לעומת אותה יציבות הומוגנית של אהבה בין בני אותו המעמד ובני אותו צבע עור.

הדיאלוג היפהפה של קתרין אהובתו של הית’קליף לנלי האומנת בו היא מסבירה למה היא עומדת להתחתן עם לינטון בן מעמדה ולא עם הית’קליף, כלומר לבגוד בלבה, הוא לטעמי לא רק פנינה שירית רומנטית, מלווה בצלילי כינורות וקיטש אסתטי, אלא מונולוג נפשי, כמעט אוטוביוגרפי, במובן הפסיכולוגי של הדמות הספרותית עצמה:

…What were the use of my creation, if I were entirely contained here? My great miseries in this world have been Heathcliff’s miseries, and I watched and felt each from the beginning: my great thought in living is himself. If all else perished, and he remained, I should still continue to be; and if all else remained, and he were annihilated, the universe would turn to a mighty stranger: I should not seem a part of it. My love for Linton is like the foliage in the woods: time will change it, I’m well aware, as winter changes the trees. My love for Heathcliff resembles the eternal rocks beneath: a source of little visible delight, but necessary. Nelly, I am Heathcliff! He’s always, always in my mind: not as a pleasure, any more than I am always a pleasure to myself, but as my own being…

השימושים החוזרים בפועל להיות ובגוף ראשון, תוך הערבוב שלו באחר, בגוף השלישי, מושא האהבה, מעידים לדעתי בפשט, על אהבה סימביוטית ועל התלכדות האוהבים לאחד, אבל ברמז, מעידים על רצון לכתוב את הנפש ולהבין את הפרדוקסים הכאוטים שבונים אותה. “אני היא הית’קליף”, או במילים אחרות “אני היא הוא”. בלי להיכנס למורכבות של קרוס-ג’נדריות, אמילי ברונטה אמרה את “אני הוא האחר”, הרבה לפני ארתור רמבו, ניטשה, וגברים חדשניים אחרים, אבל אף אחד לא הקשיב לה, או קרא אותה בצורה אחרת.

ספרה של שירה פנקס, ״אוריאן״, יצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד