למה "מחאת הסרדינים" מעצבנת אותי
מרצה למשפטים ומנהל אקדמי של “החטיבה לזכויות האדם” במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, מלמד פילוסופיה באוני׳ הפתוחה, יושב ראש מרכז אדוה לחקר החברה בישראל
לפני כשנה נכחתי בדיון של ועדת החינוך של הכנסת בהשתתפות שר החינוך שי פירון, שדנה בשני עניינים: חוזר המנכ”ל החדש בעניין תשלומי הורים, המאפשר לגבות אלפי שקלים מהורים עבור כל ילד, והקטנת צפיפות בכיתות. האולם היה מלא עד אפס מקום בהורי “מחאת הסרדינים”, שרובם המכריע הגיע מיישובים מבוססים שלא היה להם כל עניין לדון בתשלומי ההורים האסטרונומיים אלא להפעיל לחץ, בסיוע חברי כנסת שהתגייסו לעניין וחלקם חסרי כל מושג במה מדובר, אך ורק בעניין הצפיפות בכיתות. שיהיה ברור, אני בעד הורדת מספר התלמידים ל-32 בכיתה, אולם אני מתנגד למרכיב מאד מרכזי של “מחאת הסרדינים” – מרכיב שמנהיגיה של מחאת ההורים נגד הצפיפות בכיתות נוטים מאד להסתיר.
טענה מרכזית של מנהיגי המחאה מתמקדת בהחלטת משרד החינוך לאסור על פיצול כיתות על ידי הרשויות המקומיות. מה שקורה עתה הוא שרשויות מקומיות עשירות בעלות אמצעים מפצלות כיתות ודואגות לכך שהתלמידים במוסדות החינוך שלהן ילמדו בכיתות פחות צפופות, בעוד שברשויות עניות חסרות אמצעים הילדים ממשיכים ללמוד בצפיפות. ההורים שנכחו בוועדה היו מרשויות מקומיות חזקות שבהן כספיהם וכספי הרשות מממנים את פיצול הכיתות. הם העלו טיעונים שונים, בין היתר שאין למנוע מרשויות מקומיות כמו אלו שהם מתגוררים בהן להשקיע בחינוך. הם לא אשמים, טען אחד הנציגים שלהם, שרשויות מקומיות אחרות מעדיפות להשקיע בבניית כיכרות ותאורה ולא בחינוך. זו הסיבה כנראה לפערים בהישגי החינוך בין היישובים עומר ורהט.
כנגד הטענה שהמורים המגויסים ללמד בכיתות המפוצלות עובדים בתנאים של עובדי קבלן, הם טענו שהרשויות המקומיות הן המעסיקות, אבל שכחו משום מה לציין שמורים אלו מועסקים בתנאים נחותים מאלו של מורים מן המניין. אולם, הטיעון העקרוני המוסרי המרכזי שעלה בדיון זה ועולה כמעט תמיד גם בדיון הציבורי הוא טיעון “מיטת סדום”. טיעון “מיטת סדום” הוא טיעון ותיק שאומר שזה בלתי מוסרי, בלתי יעיל ואבסורדי לחתור לשוויון על ידי קיצוץ רגליהם של אלה שנמצאים בקצה העליון של הסולם על מנת ליצור שוויון. בקיצור, אתה לא יוצר שוויון בין גבוהים ונמוכים על ידי קיצוץ רגליהם של הגבוהים, על מנת להתאים את כולם למיטת סדום השוויונית. בז’רגון פילוסופי הטיעון הוא שאין הצדקה למה שמכונה leveling down.
אולם הטיעון האינטואיטיבי והאטרקטיבי הזה הוא טיעון שגוי כאשר מדובר במה שסוציולוגים מכנים טובין חברתיים מדרגיים או בלועזית positional goods. מי שמחויב לעקרון שוויון הזדמנויות בתחום החינוך אינו יכול להחזיק בעמדה ששיפור מעמדם של בעלי האמצעים לא יפגע בתלמידים חסרי האמצעים המתגוררים ברשויות מקומיות דלות אמצעים. מהם טובין חברתיים מדרגיים? אלה הם טובין חברתיים שערכם אינו תלוי אך ורק בכמות האבסולוטית שבידי מי שמחזיק בהם, אלא בכמות היחסית שהוא מחזיק בה בהשוואה לזו שמוחזקת בידי אנשים אחרים. חינוך הוא טובין מדרגי.
כך לדוגמה, בהינתן שהיצע המקומות בחוגים מסוימים במוסדות השכלה גבוהה והיצע המשרות בשוק התעסוקה מוגבל יחסית לביקוש, ומספר המועמדות והמועמדים גדול ממספר המקומות המוצעים, הדרך להכריע בין הפונות והפונים היא באמצעות תחרות שעל פיה ייבחרו אלה הראויים להתקבל ללמוד בחוג המבוקש או לזכות בתעסוקה יוקרתית ומכניסה. מי שהישגיה הלימודיים או כישוריה התעסוקתיים טובים יותר מאלו של מתחריה תתקבל למוסד החינוכי או למקום התעסוקה, בעוד שמתחריה המפסידים ייוותרו בחוץ. אפיון זה של הטובין החינוכיים מדגיש את חשיבותן של ההזדמנויות החינוכיות הניתנות לכל תלמיד ותלמידה. מי שזוכה בהזדמנויות חינוכיות רבות יותר זוכה ביתרון על פני אחרים המתחרים אתו על טובין חברתיים מוגבלים.
את העניין הזה ניסיתי להסביר לאחד מפעילי “הסרדינים” שישב לידי והתריס כלפיי: “מה זה יעזור לרשויות המקומיות החלשות או לחסרי האמצעים שלא יאפשרו להורים או לרשויות המקומיות לממן פיצול כיתות ושירותי חינוך נוספים”. שוב, התשובה היא שזה פוגע בהזדמנות השווה של אלו שממילא מתחילים מנקודת התחלה נחותה. האוויר בישיבת ועדת החינוך בכנסת היה מלא ברטוריקה של שוויון וצדק חברתי, אולם מאחורי הרטוריקה עמד בעיקר רצונה האגואיסטי של קבוצת הורים קולנית ובעלת אמצעים להעניק יתרון לילדיהם על פני ילדים אחרים.
אם אכן אנשי “מחאת הסרדינים” נאבקים למען המטרות הנעלות של שוויון הזדמנויות חינוכי וצדק חברתי, הם צריכים לסלק את הדרישה המרכזית שלהם, לאפשר לרשויות מקומיות מבוססות לממן מכספן ומכספי ההורים פיצול כיתות, רק כך ניתן יהיה להאמין שהמחאה הזו היא אכן מאבק למען שוויון הזדמנויות לכל. כל עוד הם אינם מסירים את התביעה הזו הרי שזו אינה מחאת סרדינים אלא תביעה של כרישים פריבילגיים המקדמת אינטרסים כיתתיים על חשבונם של רשויות, הורים וילדים שאינם יכולים לממן מכספם שירותי חינוך נוספים.


