• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

היא לא כמוך. את שונה.

למה מתעקשים להזכיר לנו ששירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים, לא היתה לסבית או ביסקסואלית בעצמה? קוראים לזה הומופוביה
סהר ורדי

כבר כמה ימים אני תוהה אם לכתוב משהו על זה או לא. אם זה מוקדם מדי. אם זה עוד כואב מדי. אם זה לפעמים צריך לתת זמן רק לתמיכה שהקהילה שלנו כל כך צריכה עכשיו ושהביקורת תחכה.
אבל החלטתי לנסות לכתוב בכל זאת, כי עכשיו זה בשיח, כי עכשיו זה מעניין, וכי עכשיו הרבה מאיתנו עיוורות לנזק שאנחנו ממשיכות לעשות.

מאז מותה של שירה בנקי ז”ל ביום ראשון, התקשורת, הרחובות, הפייסבוק ובית הספר שלי, כולם מלאים בכאב ודגלי גאווה. כאב עצום על הנערה שהיא הייתה ועל האובדן שלה לכל הקהילות שהיא הייתה חלק מהן (משפחה, חברים, בית ספר ועוד). כאב עצום על השנאה שמביאה לדברים כאלו ושאנחנו ממשיכים לשמוע את הקולות שלה במסדרונות הכנסת. ומלא דגלי גאווה – דגלי גאווה שאומרים לי זה כואב, בי זה פוגע, אני מפחדת; ודגלי גאווה שאומרים “אנחנו איתכם”, אנחנו נגד הומופוביה, אנחנו משתתפים בצערכם.

ובאמצע של כל זה נמצאת שירה עצמה. ילדה בת 16. ההורים שלה. שלושת האחים שלה. והכאב שלהם. הם אמרו כמה וכמה פעמים שהפתיעה אותן הפומביות של המוות של הבת שלהם, וזה בטח לא מקל על הסיטואציה הנוראית גם ככה של לאבד בת בגיל כזה, שהיא גם הופכת לסמל בעל כורחה ובעל כורחם. אז אותם אני לא יכולה לשפוט, לא יכולה לבקר, כשהם חוזרים ומדגישים בראיונות, בהודעות לתקשורת, בהספד שלה, שהיא באה לתמוך במצעד. היא לא הייתה כזאת. היא הייתה סטרייטית.

הבעיה שלי היא לא איתם, אלא עם כל מי שממשיך להדגיש את החשיבות של העובדה ששירה עצמה לא היתה לסבית או ביסקסואלית או טרנס. לא כי יש לי משהו להגיד על הנטייה המינית או המגדר של שירה. ההפך, כי ממש אין לי מה להגיד עליהם, כי זה אמור להיות לא רלוונטי מה הם. כי כל מה שאנחנו מנסות לדרוש במצעד הגאווה, ועכשיו במאבק והצהרות והפגנות ועצרות נגד הומופוביה (כשם עצם קיבוצי) זה שזה לא ישנה לכן. שלא ישנה לכן אם אני לסבית או סטרייטית או טרנסית או ביסקסואלית או א-מינית או קווירית שמבלבלת אתכן כל יום מחדש. זה פשוט לא אמור לשנות לכן. וכך גם הנטייה של שירה.

ולמה חשוב לי לכתוב את זה? כי כשאני שומעת כתבים חוזרים ואומרים ש”יש להדגיש” שהיא הגיעה למצעד כתומכת שהיא “לא היתה חברת הקהילה”, אני שומעת אותם אומרים בשקט בשקט “היא היתה בסדר – היא בכלל משלנו”. אני שומעת אותם אומרים “אנחנו בעד שיהיו להם זכויות, אבל לא צריך להגזים ולהגיד שהילדים שלנו כאלה”. אני שומעת אותם אומרים לילדה בת ה-14 בתיכון ליד”ה שלמדה שתי שכבות מתחת לשירה, והיא כן לסבית, “תראי, בית הספר כולו תומך בה על זה שהיא תמכה בזכויות שלך, אבל ממש ממש חשוב שתזכרי שהיא לא כמוך. את שונה. היא לא״.

ויש לי רק מילה אחת שיכולה לתאר את הלחישה הזאת מתחת לכל פעם שמישהו חושב שממש חשוב להדגיש מה היתה (ובעיקר לא היתה) הנטייה המינית שלה – הומופוביה.

כנראה שיעניין אותך גם: