הנפגעות האמיתיות של קרבות לוינסון את עמרוסי
מעטות הפעמים בהן ויכוח פייסבוקי בין שתי דמויות ידועות המתנהל לעיני כל, טומן בחובו יותר מאשר רכילות וגילטי פלז’ר. המקרה של חיים לוינסון ואמילי עמרוסי הוא בדיוק כזה: חושף רבדים גלויים של החברה הישראלית, וכן כאלה שרוחשים כרעידת אדמה חותרת וסמויה. אבל מעבר לכל, הוא חושף שהניצול הציני של אנשים את מצבם של אחרים – פנים רבות לו.
למי שאינו בקיא במקרה דנן, אסביר: עמרוסי כתבה פוסט מביך המתאר את שיחתה עם בנה בן ה-9 על מיניות בריאה כפי שהיא תופסת אותה (ובאופן די מיסיונרי, נו פאן אינטנדד). לוינסון, בתגובה, כתב עליה פוסט פארודי ודוחה. הפוסט נמחק, לוינסון התנצל, אלא שאו-אז החליטה עמרוסי להעיר את המתים מרבצם, לפרסם את צילומי המסך של הפוסט שהוסר ולהגדיר עצמה כמי שעברה תקיפה מינית ע”י לוינסון באמצעות הפוסט המתואר לעיל – תוך שהיא עושה ניים דרופינג לנפגעות אונס ידועות כמו לינור אברג’יל ואורלי אינס, וקושרת את שמה בשמן למען יראו כי טראומתה כטראומתן. בתוך כך, גברים רבים התגייסו כדי להשיב את כבודה האבוד של עמרוסי ופתחו במלחמת חורמה על לוינסון בשל דעותיו הפוליטיות בפרט ועל מחנה השמאל בכלל.
אם מפרקים את רצף האירועים, נחשפת מורכבות לא אופיינית ובה כל צד בעניין מנצל באופן ציני את מעמדו כדי להשתלח באחר; הפוסט הפארודי של לוינסון, שמאיר את עמרוסי באור לעגני במיוחד כמי שמדברת עם בנה הצעיר על מיניות וכותבת על כך רק לשם הלייקים – או אם תרצו, הון סימבולי – אמנם מותח ביקורת על עמרוסי שיש בה ממש, אך יש בה גם טעם לפגם כשביחד איתה מגיעה רדוקציה פרסונלית כלפיה ל”אשה ממורמרת, מגלומנית, חולת לייקים עם אישיות גבולית והתמכרות לשיירים”. ואילו עמרוסי מתקרבנת, מקרבנת נשים אחרות, ומנוצלת ע”י גברים ימנים. לאמיתו של דבר, מדובר כאן בשדה קרב של גברים שנשים אינן חלק ממנו.
בעצם העלאת הפוסט בשנית וההכרזה עליו כעל תקיפה מינית שלה, עמרוסי מנצלת נפגעות אמיתיות של תקיפה מינית ומבצעת הזניה פושעת של המונח “אונס”. בעשותה כך, עמרוסי מבקשת להשוות את עצמה לנפגעות אונס ובכך לגרוף הון סימבולי על חשבונן ועל חשבון הטראומה הממשית שנגרמה להן. עמרוסי מנצלת נפגעות אמיתיות של תקיפה מינית ומבצעת הזנייה פושעת של המונח ״אונס״ כדי לקבל את אותו ההון הסימבולי בדמות לייקים שלווינסון הזכיר בפוסט שכתב.

אין לי ספק כי עמרוסי נפגעה מדבריו, ובצדק; אולם יש קו ברור ומאוד מוחלט בין עלבון פרסונלי לבין תקיפה מינית דה פקטו. מגיביה, בעיקר גברים ובעיקר ימנים, עטו על ההזדמנות “לעמוד על כבודה” של הגברת והגנו עליה בחירוף נפש ע”י השתלחות בעלת אופי פוליטי למהדרין בלוינסון. וגם כאן יש מורכבות שראוי להאיר: כאבן של נשים הופך לרלוונטי וחשוב רק אם אפשר לנצלו ולמנפו לטובת מקסום רווחים פוליטיים – במקרה לעיל, ניצול עלבונה של עמרוסי, אותו היא צובעת בצבע מגדרי ומיני לטובת התנגחות פוליטית בלווינסון שאין לה ולכאבה של עמרוסי דבר וחצי דבר. כמעט לאף אחד לא אכפת ממנה; הפוליטיקה חשובה מהכל, ואם קיימת הזדמנות להיכנס באיש שמאל בפרט ובמחנה השמאל בכלל יש לנצלה, לא משנה מי נפגעת בדרך.
אם כך, עמרוסי מנוצלת פעמיים – פעם אחת על ידי לוינסון והפוסט הפארודי שלו, ופעם שנייה ע”י מגיביה המנצלים את כאבה כדי להשתלח בלוינסון באופן פוליטי. היא, בתורה, עושה שימוש ציני בנפגעות תקיפה מינית כדי לגרוף על חשבונן הון סימבולי. לסיכומו של דבר, לא ברור אם מדובר בגילטי פלז’ר או בגועל נפש טהור, ומכל מקום, מומלץ להצטייד בכדור נגד בחילה.


