כאשר האמונות הבסיסיות ביותר עומדות במבחן

שנתיים וחצי עברו מאז סיימתי את לימודיי האקדמיים לתואר ראשון. מאז, אינני מצליחה להפסיק לחשוב על החוויה הייחודית של הצעירה הפלסטינית אזרחית מדינת ישראל, אשר לומדת במוסדות השכלה גבוהה ישראליים. בבואי לנתחה, אני נתקלת בתמונה יותר מורכבת אפילו ממה שדמיינתי.

האוניברסיטה, המכללה או כל מוסד גבוה אחר, הינו לרוב המרחב הזר הראשון אליו יוצאת צעירה פלסטינית מגבולות הספירה הפרטית שלה, שלעניין טקסט זה נעה בין בית, בית ספר וכפר/עיר, כשהיא בת 19, ללא שניתן לה מרחב שיקול דעת לגבי כלכול צעדיה ותכנון עתידה. אבני הדרך בהם צעירה פלסטינית צריכה לעמוד קבועים ומוצקים מראש, וכל סטייה מהן תיתפש כמרד. פריצת הגבולות של החלל המוכר ויציאה לאחד זר מביאה איתה מכשולים רבים, שקשה להיות מודעת אליהם תוך כדי תהליך; אך תוך התבוננות יותר עמוקה על החוויה שלי וחוויות של אחרות, אנסה להצביע על כמה מכשולים איתם צעירה פלסטינית צריכה להתמודד.

בבית ספרה או בכפר שלה היא הייתה רוב מוחלט – תלמידים דוברי ערבים בלבד, בעלי רקע תרבותי דומה ולעתים אף זהה, כאשר ישנו קונצנזוס בנושאים מהותיים כגון דת, סקס ופוליטיקה. חילוקי הדעות הכי קשים יכולים להיווצר כתוצאה מהשתייכות חמולתית או דתית (בערים מעורבות). השפה מוכרת, היחס אישי וההימצאות בקרבת אנשים דומים מקלה על הדו-שיח ומאפשרת דיון “מדומה”, שכן לרוב הנחות המוצא דומות.

בהגיעה למוסד האקדמי, מרחב שכולל סטודנטים מכל קצוות הארץ ומהווה דוגמה למרקם החברתי של האוכלוסייה מחוצה לו, היא נחשפת להשתייכויות לאומיות אחרות, לדעות שונות ואף מנוגדות, והופכת להיות מיעוט כשהשפה אותה היא דוברת נדחקת, היחס שהיא התרגלה לקבל נעלם והדברים שברורים מאליהם הם אלה שעומדים במרכזי המחלוקת. “אף פעם לא חשבתי שאני צריכה להסביר למה אני מאמינה באלוהים?” אומרת לי ע’, סטודנטית שנה ב’ באוני’ תל אביב, “האמונות הבסיסיות שלי עומדות במבחן”.

לרוב, הדיונים מתחילים במעגלים פנימיים יותר, בין קבוצות פלסטינים שנפגשים לראשונה – סטודנטים מהערים וכאלה המגיעים מכפרים; נוצרים, מוסלמים ודרוזים; אזורים גיאוגרפיים שונים – צפון, משולש ודרום. מפגש זה הוא פתח לראייה יותר כוללת של התרבות הפלסטינים בגבולות מדינת ישראל, ומהווה טריגר להתגבשות הזהות, בעיקר הפוליטית, שלרוב נעדרת מהזירה המקומית ופעילה יותר ברמה הארצית. מפגש כזה מעודד ביקורת, אלמנט שאנו כחברה נמנעים פעמים רבות מלקדמו, שכן בבסיס כל דפוס התנהגות, נוהג או הלך רוח עומדות אמונות ש”נאסר” לערער עליהן או לפקפק בהן, דבר המאפיין לרוב חברות שמרניות ומסורתיות. וכך ככל שהחוויה הסטודנטיאלית מחלחלת לתוך ההוויה של הסטודנטית, היא עשויה לאבד, למשל את השפה המשותפת עם ההורים שלה.

בשלב בו הדיונים עוברים להיות בין לאומים שונים, היינו עם העמיתים היהודים לספסל הלימודים, עולה מכשול חדש, שהוא המשמעותי ביותר – מכשול השפה. מעטות הן אלו שמנהלות מערכות יחסים אינטנסיביות עם דוברי השפה העברית או מתנסות במגע כזה בטרם הצטרפותן למוסד להשכלה גבוהה המוסד: השליטה שלהן בשפה אינה מתחרה בזו של חבריהן היהודים, נקודת המוצא אינה שווה ובדיונים אלה ידו של היהודי על העליונה. סיטואציה זו גורמת לדעיכה של הביטחון העצמי ובשל כך לרגרסיה בהתפתחות ה”סטודנטיאלית”. בהקשר הזה ציינה למשל ג’, עובדת סוציאלית בוגרת אוניברסיטה: “לקח לי כשנה וחצי להתחיל ולחבור לאנשים בכיתה שלי, כשהתחילו הדיונים ניסיתי להתבטא, אך לעתים תכופות מצאתי את עצמי נתקעת ולא מוצאת את המילים, מה שגרם לי להנהן בראש ופשוט להסכים”.

השסע התרבותי-חברתי אליו יכול להוביל מכשול השפה הינו גורם ישיר לתחושת הניכור אותה חווים סטודנטים פלסטינים בתוך הקמפוס בכלל, וסטודנטיות פלסטיניות בפרט, מה שגורם להם לחפש מסגרות חיצוניות – החל מתאים פוליטיים, עבור בבילויים וחיי לילה, וכלה בהתמקדות במערכות יחסים אינטימיים. על כך אומר ר’, סטודנט שלומד באוני’ חיפה: “החוויה שלי בתור סטודנט היא לארגן פעילויות במסגרת התא הפוליטי אליו אני משתייך ולבלות עם החברה שלי”. אני שותקת ומחכה לפירוט, והוא ממשיך: “אני בא מחברה שמרנית, פתאום אני יכול להיות בקשר אינטימי מוצהר, וזה חדש. פוליטיקה ומפגש בין המינים הם המאפיינים המרכזיים לחיי הסטודנט הפלסטיני, לדעתי”.

הבחירה לנהל את החיים בדרך הנראית לסטודנטית נאותה, בין אם במעגלים חברתיים שלרוב כוללים פלסטינים בלבד, ובין אם בסדר היום של מתי ללמוד, מתי לצאת להפסקת קפה, היכן לבלות ואיך להתלבש, מוענקת לה לראשונה בחייה – זאת בשונה מצעירים פלסטינים שבמרבית המקרים יוצאים לשוק העבודה בטרם מתחילים את לימודיהם האקדמאיים, ועל אחת כמה וכמה בהשוואה לצעירות וצעירים יהודיים אשר מספיקים להתגייס לצבא, לעבוד ולטייל מסביב העולם.

החוויה הסטודנטיאלית משתנה בהתאם למגדר של הסטונדט/ית, לגיל, להשתייכות הלאומית והגיאוגרפית. ואני סבורה כי במישור זה, חווייתה של הסטודנטית הפלסטינית היא הקשה ביותר, שכן מרכיבי הזהות שלה יוצרים את השילוב אשר ממוקם בתחתית ההיררכיה החברתית – אשה, צעירה, פלסטינית. מיעוט מגדרי בחברה פטריארכלית, גיל צעיר יחסית לגילאים המאיישים את עמדות הכוח ומיעוט לאומי. מחד, קושי זה יכול להיות מניע להתגבשות אישיות ביקורתית, מנהיגה ומובילה, אך מאידך להוות מתכונת לניהול חיים ״לא תקינים״, לאו דווקא לפי הגבולות התרבותיים, אפילו בהתאם למדדים אוניברסליים. אחת הדוגמאות השכיחות בעניין זה היא הבחירה לעבוד במהלך החיים הסטודנטיאליים – היא באה על חשבון שעות לימוד, אבל נובעת מכורח של מציאות כלכלית וצורך במימון פעילויות חברתיות (לא ארחיב בנקודה זו, כך שטקסט זה אינו עוסק במציאות הכלכלית של החברה הפלסטינית בישראל).

ובפן האישי, במבט לאחור אני לא מתחרטת על כלום – לא על בזבוז הזמן בדשא, העבודות שהוגשו באיחור, הציונים שבקושי עוברים, ההברזות מההרצאות וגם לא על אינספור הלילות הלבנים. אין לי ולו טיפת אמפתיה לדמות הקורבן, אני אוהדת אינדיבידואלים הישגיים שנלחמים ויוצרים קריירה מוצלחת מממציאות קשה; המציאות שלנו מחייבת אותנו להתמודד עם המכשולים ולגייס את המאבק היומיומי שלנו לעבודה והתקדמות.