הריסה, אפליה ושיר הלל שבטי

אתחיל מהסוף. אני לא רוצה שיהרסו את בתיהם של משפחות מחבלים יהודים. אני לא רוצה שיפעילו שום עונש קולקטיבי כלפי אף אדם. עונש כזה הוא עוול מוסרי עמוק הדוחף את החברה המענישה אל מדרון חלקלק ותלול. אם מותר לפגוע בחפים מפשע בשם ההרתעה, מדוע לא להגביר אותה באמצעות איום בפגיעה בילדו של מחבל או באמו ואביו?

ישראל אכן מתגלגלת במדרון הקולקטיבי. בשדות התעופה שלה היא מתייגת אזרחים על יסוד זהותם האתנית; היא אוסרת על איחוד משפחות בישראל של אזרח עם בן-זוגו הפלסטיני, רק בשל מוצאו, ללא כל חשד קונקרטי כלפיו; היא הורסת את בית המשפחה של המחבל ללא שיש כל טענה כלפי בני-משפחתו; במלחמותיה היא הורגת לא-לוחמים רבים, ובין היתר, מפגיזה וכמעט מוחקת שכונה ברפיח בעת הפעלת נוהל חניבעל; והיא שוקלת עתה גם גירוש של בני-משפחה של מחבלים. כל האמצעים הללו נטועים בשבטיות: הקטנת הסיכון “לנו” במחיר שאותו נגבה “מהם”. לא מפתיע על כן שרוב האמצעים הללו מופעלים סלקטיבית. מעולם למשל לא נהרס בית של מחבל יהודי: יונה אברושמי, עמי פופר, ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר, עדן-נתן זאדה או הרוצחים שיצאו מהמחתרת היהודית.

ומה עמדתו של בית המשפט העליון? אתמקד כאן רק בתגובתו לטיעון האפליה. במשך שנים הוא דוחה את הטיעון ומאשר את הסלקטיביות. מדובר בשופטים רבים. הנה דוגמא הלקוחה מפסק דינו של השופט סולברג, שניתן לפני מספר שבועות:

“הטעם לכך שלא נעשה שימוש [בסמכות להריסת הבתים] כלפי יהודים נעוץ בכך שבמגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים. הציבור היהודי, ככלל, מוּרתע ועומד, ואינו מוּסת. אמנם אין לכחד: יש ויש מעשים של תקיפה מצד יהודים כלפי ערבים… אך השוני עולה על הדמיון בכמה וכמה היבטים, ובעיקר לצורך ענייננו – ביחס הסביבה: גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאין כן בצד שכנגד”.

נניח לרגע לשאלת אמיתותו של שיר-ההלל השבטי הזה. הוא פשוט נטול רלבנטיות.

הרי הצידוק הנטען להריסה הוא הרתעה באמצעות הצבת משוכה חדשה בפני מי שמשוכות אחרות לא בולמות אותו. ניסיון לעצור את מי שבדרכו להרוג, לאחר שגבר על הפחד ממוות או ממאסר, ולא נבלם בידי כוחו של גינוי חברתי. האיום בהריסה נועד להוליד רתיעה באמצעות אהבתו לבני משפחתו. במילים אחרות, ולעניין ההצדקה שנותן בית המשפט העליון: המדינה מוסיפה את איום ההריסה דווקא משום שמשוכת הגינוי הקהילתי כושלת. ואם כך, מה זה משנה לעניין הצדקת ההריסה, אם הגינוי הקהילתי אינו פועל משום שהוא לא קיים בקהילה מסוימת (זו הפלסטינית), או משום שהוא כן קיים אבל אינו אפקטיבי כלפי מפגעים פוטנציאלים כאלה ואחרים (אלו היוצאים מהחברה הישראלית-יהודית)?

במילים אחרות, ההריסה מבקשת להצדיק את עצמה בצורך לגייס מקור הרתעה אחר. והרי איננו חושבים כי רגש אהבה וקרבה להורים ולאחים שונה בין מפגעים יהודים למפגעים פלסטינים. ואם כך, הרי שהשימוש הסלקטיבי בהריסת הבתים שקול להבחנה שהמדינה עושה בין קורבנותיה של כל אחת משתי קבוצות המחבלים – כלומר למרחק שהיא מוכנה לעשות כדי להרתיע מפגיעה באזרחים יהודים, להבדיל מקורבנות פלסטינים. ראו עד לאן הגענו.

משפט סיום ששב לתחילת דבריי. החובה להימנע מהבחנה בין קורבנות הטרור לא תוביל להרחבה ‘שוויונית’ של הריסת הבתים, אלא דווקא לצמצומה העמוק ואולי אף להימנעות ממנה. זאת משום שהעוול הטמון בהריסת בית משפחה יהיה מוחשי יותר גם בעיני מי שחשיבתם שבטית – מנהיגינו ומפקדי צבאנו.