• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

של מי הפמיניזם הזה?

לאור פרשיות ההטרדות המיניות מהזמן האחרון, נדמה כי אספקטים מגדריים בחברה הישראלית משתנים ומתקדמים. אלא שהפמיניזם הישראלי המיינסטרימי עודנו יהודי, אשכנזי ולבן – ולא ממהר לצאת למלחמה על זכויותיהן וחייהן של נשים ערביות

בעקבות התפטרותם של סילבן שלום וינון מגל לאור פרשות של הטרדות מיניות, וסערות ציבוריות בנוגע לתופעה, נוצר הרושם שהשיח הפמיניסטי לקח עוד צעד חיובי למען יצירת חברה שוויונית יותר, בה המוחלשות והמוחלשים מביעים את קולם ונעשה צדק כבר ברמה התרבותית – לא רק המשפטית. אלא ששוב, מדובר רק על זכויותיהם של יהודים. במדינת ישראל מחוקקים יכולים להתרברב על כך שהרגו ערבים ולזכות בתמיכה ציבורית רחבה, מעודדת ומתלהמת. אותו הציבור ממש ימחה כנגד הטרדת נשים יהודיות.

אל תבינו אותי לא נכון: זה צעד מבורך ושינוי תרבותי חסר תקדים. כל גבר שהטריד חייב לשלם על מעשיו. אך פעמים רבות אותו ציבור שמגנה את תרבות האונס, מעודד כיבוש. הציבור הישראלי נעשה מודע לנושאים מגדריים, אך מעמד הציבור הערבי – כולל הנשים הערביות – רק מידרדר, והוא מופשט מכל סממנים אנושיים. ייתכן כי הסיבה היא שהמאבק המגדרי נתפס כחלק מהקטגוריה של ״מאבק חברתי״, שיש לו מקום בקונצנזוס הציוני. זאת בעוד המאבק הפלסטיני הוא מאבק לאומי שמאתגר את עצם קיום התנועה הציונית. מכך משתמע שבחברה הישראלית ניתן להיות פמיניסט/ית וגזען/ית בו זמנית.

כמה שלא ננסה, החברה הישראלית לא יכולה להתעלות על זהותה הלאומית: גם בשיח הפמיניסטי המיינסטרימי בישראל ישנה שתיקה עקבית אל מול דיכוי הנשים הערביות בתוך ומחוץ לקו הירוק. רוב העוסקים בשיח מודעות ומודעים למקרי האונס המזעזע שקורים בצל הכיבוש, בתאי מעצר למיניהם בשב”כ (חיים לוינסון עוד ב-2012 פרסם מאמר דעה בנושא ב״הארץ״). מספיק לעקוב אחרי הסרטונים המתעדים את התפתחויות האחרונות באינתיפאדה הנוכחית כדי להתחיל להבין מה נשים פלסטיניות עוברות, בין אם מדובר בירי באסראא עאבד, תושבת נצרת, בזמן שכותרה על ידי חיילים חמושים, או בהפשטת צעירות פלסטיניות בכדי “לוודא” שאין ברשותן אמצעי לחימה. באותה המידה רבים מודעים למקרי הרצח שקורים בתוך מדינת ישראל תחת עינה הפקוחה של משטרת ישראל, אשר לא רואה לנכון לספק את שירות הביטחון המינימלי לאזרחיה הערבים. למרות הנסיונות החוזרים והנשנים של החברי כנסת הערבים להציף את נושא אזלת ידה של המשטרה, נותרות עמדות אלו בשוליים.

ייתכן והציפייה לסערה ציבורית למען זכויות נשים ערביות תמימה ממש כמו הציפייה לשמוע את קולן של פמיניסטיות יהודיות על רקע האיומים על חנין זועבי, שהיותה אישה הופך אותה למטרה קלה להתקפות, כולל מצד נשים המזוהות עם פמיניזם, אך מתעלמות מהעובדה שרוב פעילותה הפרלמנטרית מתרכזת במעמד האשה הערבייה

ייתכן והציפייה שלי לסערה ציבורית למען זכויות נשים ערביות היא תמימה. ממש כמו הציפייה לשמוע את קולן של פעילות פמיניסטיות יהודיות על רקע האיומים על חנין זועבי. עמדותיה הלאומיות של זועבי דומות לאלו של הח״כים הערבים האחרים, אך היותה אשה הופך אותה למטרה קלה להתקפות מרחבי הקשת הפוליטית, כולל מצד נשים המזוהות עם פמיניזם אך מתעלמות מהעובדה שרוב פעילותה הפרלמנטרית מתרכזת במעמד האשה הערבייה. פה צריך לשאול להיכן הפמיניזם נעלם והאם הוא מוגבל לקבוצות מסוימות? הרי בסופו של יום, הנה מנהיגה ערבייה משנה תודעה, שמחזקת את מעמד האשה בחברה הערבית. חשיבתה הפמיניסטית וזהותה המגדרית אמורות להתעלות על אלו הלאומיות. אך להפך, אנו מזהים השתקה עקבית של זועבי על ידי נשים יהודיות. במדינת ישראל נשים ערביות חייבות לישר קו עם הפמיניזם המערבי ה״נאור״ ולנטוש כל סממן לאומי ודתי. רק אחרות יודעות מה טוב בשבילן.

לכן, לא הייתי מרחיק לכת עד כדי לטעון שישנה מהפכה מגדרית בחברה הישראלית. אולי, ישנה מהפכה מגדרית לבנה ואשכנזית. הפמיניזם הישראלי המיינסטרימי שוכח שאינו מיועד כדי להצדיק את המשטר הישראלי-ציוני, וגם לא לעודד נשים מקהילות אחרות לוותר על זהותן הלאומית והדתית, אלא – לפי הגדרתה העצמית של תנועה זו- לשאוף לשוויון מגדרי, נקודה. למרות אי הסכמות אידיאולוגיות, המאבק הפמיניסטי אמור לפעול לטובת כל הנשים. מי שמתרכזת רק בזכויותיהן של קבוצות מסוימות מצדיקה בשתיקתה את ההדרה והאלימות כנגד נשים אחרות ומלבינה את דיכויין של נשים שאינן לבנות, יהודיות ופריווילגיות.

כנראה שיעניין אותך גם: