ב – 1959, אמרו על המתפרעים של ואדי סאליב: “חוליגנים, עד שהם לא ילמדו איך להתנהג, השווארצעס, לא יקבלו כלום.” ב – 1971, המשיכו ואמרו על הפנתרים: “הם לא נחמדים, עד שלא ירדו מהדשא, לא ניפגש איתם.” באה ויקי כנפו ואמרה: או קיי, אתם רוצים בלי אלימות, אני בלי אלימות. אתם רוצים בדמוקרטיה, טוב אני רק בהפגנות ובשביתת רעב, רק בטוב, אני לא ארשה לתומכים בי לשרוף צמיגים, וניפנפה משם את אדי מלכה וחבורת הנשים הירושלמיות שלו בהנהגת איילה סבג ששרפה צמיגים עד שהתעייפה. ויקי מאמינה בלדבר, אפילו עם דודו טופז דיברה ב”רדיו דרום” כשחנך את הפרויקט שלו בדימונה לפני כשבעה שבועות.
מסתבר שדמוקרטיה זה גם קונספירציה של החזקים, אחרת איך נסביר שביבי לא יורד לדבר איתה למרות שהיא כן בסדר לעומת כל “הפרענקים החוליגנים”?
כשסוקרים את כל כללי המשחק על פיהם פעלה ויקי, הדמוקרטיה היתה צריכה מזמן להניב עבורה פירות. היא שמרה על “שלטון החוק”, פעלה לפי כל הכללים העומדים לרשות אזרח שומר חוק. אז למה זה לא מוריד אליה את ביבי? למה לא מדברים איתה? האם הרעיון הדמוקרטי הוא “אז שתדבר!” וזהו? כמו שאומרים באידיש: “אז אמרה” – גיזועקט.
ויקי כנפו, אזרחית ממושמעת, שהמזרחיות ופמיניזם שלה מאולפים ותחת שליטה, פעלה מראשית הדרך בצורה ממושמעת ובכל זאת לא איבדה את עצמה בתוך תסריט שאת תכנו לא ידעה כשהחלה לצעוד ב 2.7.2003 ממצפה. פגשתי אותה יומיים קודם לצעידתה ושתינו קפה (ברמת אביב!). כל מה שהיה לה הוא נחישות של אישה שאין לה דבר להפסיד מלבד מכבליה. היא יצאה למסע ללא מפה, ללא ליווי רפואי, ללא תכנית. מאז עד לצאתי לאוקספורד פגשתי אותה אחת ליומיים שלושה במאהל המתפתח בירושלים.
סקירת מהלכיה מלמדים שלא שגתה אפילו פעם אחת. היא שמרה על עצמאות ועל מקוריות ועד היום היא מסרבת בכל תוקף להידמות ולחקות את שאר המחאות של המזרחים בהיסטוריה הישראלית. בפעילותה יש יחוד איסטרטגי מעורר הערכה. היא מאופקת. היא מקבלת בברכה כל עצה וכל תרומה, תהיה זו מסוציאליסטים, קומוניסטים או קפיטליסטים. אפילו מאלה שהתעמתו איתה בתקשורת ואחר כך שלחו לה תשורות קיבלה בענווה. עם זאת, לא מכרה את עצמה לאף אחד מהם, לא לשתי”ל לא ל”אחותי” לא לקואליציית הנשים ולא לאירגוני הנכים או לכל אירגון אחר.
אמת, יש ויכוח על השאלה האם היה עליה לאחד כוחות עם שאר האירגונים וליצור חזית אחת להצלת כל נידכאי הארץ: הנכים, כיכר הלחם, האימהות שילדיהן נלקחו לאימוץ חרף רצונן, ועוד ועוד או להשאר בגבולות המאבק שבו פתחה – אמהות חד הוריות. באינטואיציה קיומית ובתבונה מוצקה, הבינה את גבולות היכולת של מאבקה ואת כוחות המו”מ שיכולים לעמוד לה ולא הטביעה את עצמה בים הארגונים וקבוצות המחאה, מה שהיה רצוי מאוד בעיני המימסד ומשחק הישר לידיו. היא שומרת על עצמה ועל מאבקה בחושים חדים מבלי לאבד את דרכה בתוך שבילים מפותלים של כרישי תקשורת סקרניים, תומכים תמהוניים, קבוצות של נידכאים אחרים. התוצאה, סוגיית האמהות לילדים חד הוריים הונחה במלוא כובדה על סדר היום הציבורי ועל כל היבטיה. “אז מה היה לנו?”
אז ככה:
· עוד אישה אמיצה ממצפה רמון, שהניבה גם את חבצלת אינגבר – מנהיגת המתפרה מ”מצפה עצמאות”? יש משהו במצפה רמון שהיא כניראה מניבה לנו מנהיגות ולוחמות.
· הצבת הסוגיה של אמהות לילדים חד הוריים כסוגייה נפרדת, יחודית ולא כחלק ממסה כוללת של נדכאים: אמהות לילדים חד הוריים אינן קטיגוריה של נשים מוכות גורל, הן נשים מוכות מדינה. ויקי היא אישה עובדת למרות שבאופן שיטתי מצליח המימסד להשכיח מלב הציבור את העובדה שאימהות אלו עובדות! אולי צריך להזכיר שוב ושוב, ויקי לא פונה לרגשי החמלה של המדינאים אלא לחוש הצדק שלהם, שניקבר מתחת לדעות קדומות עממיות על פרזיטיות.
· אמהות אלו הן החברה הישראלית: עניות, עשירות, דתיות חילוניות, מובטלות ומועסקות, משכילות ופחות משכילות, נשים המגדירות עצמן פמיניסטיות, ואחרות הטוענות לאנטי פמיניזם, אשכנזיות, ומזרחיות ופלשתיניות ורוסיות. אגב, איפה כל אלה במאהל? מדוע יש בעיקר נשים מזרחיות במאהל? בולטותן של נשים מזרחיות במאהל מחזיר אותנו לסוגיה העדתית, בין אם נרצה ובין אם לא נרצה.
· הסוגייה העדתית מתחדדת כאשר מול האמהות החד הוריות, שרובן מזרחיות, ניצבים גברים אשכנזים (להוציא את השר האחר במשרד האוצר) מול אמהות לילדים חד הוריים שהן בעיקר מזרחיות.
· בעיקבות מאבקה של ויקי עלתה סוגייה קשה ורחבת היקף אך מושתקת, שהיא בבחינת מכת מדינה: סוגיית האחריות של אבות, שילדיהם חיים ברשות אימם והם מנצלים את אזלת היד של מוסדות האכיפה של ההוצאה לפועל ושל הביטוח הלאומי ופשוט לא עומדים בהתחייבויותיהם כלפי ילדיהם ולא משלמים מזונות. האומדנים מדברים על 30%. לא פלא אם כן שהסערה הציבורית היא על כך שילדים אלה נופלים על צואר המדינה. מצער שהזעם הציבורי מופנה דוקא אל הנשים. כדאי לעצור לרגע את הזעם ולחשוב מדוע המתחמקים הם בעיקר גברים?
אסיים בפנינה ששמעתי מפי רופאת המשפחה האשכנזיה שלי כששוחחנו על ויקי, (שהעידה על עצמה שהלכה עם גישרה – אם נשואה באושר, שצעדה עם ויקי כאקט של סולידריות מבאר שבע לירושלים), לפני שעזבתי לאוקספורד. הדברים מובאים כלשונם: “אישה שיש לה פלאפון ושהיא מעשנת, שלא תבכה שאין לה כסף. הבת שלי עושה ספונג`ה כדי לממן את לימודיה.” נסעתי לאוקספורד עם התהיה מדוע אם כן הצטרפה גישרה לויקי כנפו? אם זה לא מתוך סולידריות, זה מוכרח להיות בגלל הדיאטה?
אז ויקי, ציונים על התנהגות טובה, כך מתברר, לא יביאו לחם לפי ילדייך.
המאבק שלך כמו מאבקם של הפנתרים וכמו מאבק ואדי סאליב, ירשם בהיסטוריה ילמד ויצוטט. את שלך כבר עשית, גיבורה שלי.
דר` הנרייט דהאן כלב מרצה למדע המדינה וללימודי נשים באוניברסיטת בן גוריון