בין אשפה, בבונים ואהבת הארץ
אשפה, איסוף אשפה, יחס לאשפה והטיפול בה וניקיון בכלל הם נושאים חובקי עולם שאפשר לכתוב (וכתבו) עליהם ספרים שלמים. יש בהם היבטים מגדריים (קידוש הבית הנקי כאמצעי לדיכוי נשים), מעמדיים וגזעיים. בישראל, הצקצוק והזעזוע העונתיים מערימות זבל באתרי נופש – לא מרמת התחזוקה של האתר, אלא תמיד רק מרמת הנופשים – נושא סימון עדתי ברור. קצת פשפוש בזכרונות ילדות מעלה בי חשד שזה ככה כבר עשרות שנים, שסוגיית האשפה באתרי נופש היא איזשהו עיקרון מארגן של חיינו כאן, ולא במובן חיובי.
מאז שהייתי ילדה קטנה ממש, בכל טיול וכל גיחה לחוף ים, לימדו אותי שאסור אסור אסור אף פעם ובשום נסיבות להשאיר אשפה בטבע. הצריבה התודעתית היתה ברמה כזאת שהיו מספרים לנו סיפור מיתולוגי על מישהו מהקהילה שכמעט נפל ממצוק כי ירד למקום מסוכן שהתגלגלה אליו שארית תפוח ואסף אותה. עוד לימדו אותי שיש, שומו שמים, אנשים שלא אוספים את האשפה שלהם ואף זורקים שאריות פלסטיק ממש באמצע המסלולים ועל שפת הכנרת.
למרות שבילדות אף פעם לא פגשתי את האנשים האלה, היה לי ברור לגמרי איך הם נראים (גורמטים) ואיך הם מדברים (ז’וז’ו חלסטרה וכל שאר החיקויים המלעיגים) ובעיקר שהם בכלל לא כמונו, הם הרבה פחות טובים. ובגלל שאנחנו יותר טובים, אנחנו הולכים עם שקיות קשורות לתרמיל ומנקים פסולת של אחרים מהמסלול תוך כדי טיול, ומרגישים אפילו יותר טובים. אז עוד לא עלו על הרעיון של הזמנת צוות צילום ושידור המבצע בטלוויזיה למען קבלת אישורים נוספים על כמה שאנחנו יותר טובים, אז הסתפקנו באישור העצמי.
הרבה שנים לא הייתי מסוגלת לזרוק פיסת אשפה מחוץ לפח זבל, גם אם הכל מסביב מלא פסולת ואין פחים בכלל – עכבה שנהייתה לא הגיונית באיזשהו שלב במקומות שהסתובבתי בהם, ועדיין לקח לי המון זמן להיפטר ממנה. מה שעשה את זה בסוף כנראה היו לימודי סביבה והבנה הדרגתית שאשפה נראית היא רק קצה הקרחון ושיש פה עניין של מי צורך את האשפה וכמה, ולמי יש אינטרס לעודד כמה שיותר צריכה מייצרת פסולת, ומי משתמשים במשאבים מעל ומעבר למה שהם צריכים – לא אלה שיזכו לכינויי חיבה כמו בבונים.
וכש”התנדבתי עם ילדים בשכונות” כמו שקוראים לזה, כסטודנטית צעירה, פריבילגית וטיפשה, הקפדתי ממש שהילדים לא יזרקו זבל בשום מקום, ולנזוף בהם אם זרקו, ולא עצרתי לרגע לחשוב שיש שיעורים לחיים שיותר דחוף להם ולי ללמוד.
היום, כשאני פחות צעירה ופחות טיפשה, יש לקוות, אני מסתכלת קצת בתדהמה על מה שאנחנו בוחרים להרעיש בגללו עולמות. הקפדה על ניקיון בציבור זה סבבה, באמת, כמו היגיינת פה נאותה. רצוי שכולם יקפידו על זה, אבל אם אתה כן, זה לא עושה אותך אוטומטית בנאדם טוב או נעלה, ואם אתה לא, באסה, אבל זה לא עושה אותך רוצח המונים, הבעיה של המדינה, שיא האלימות, ערס, ביריון, פושע. זה לא. זה סתם נוהג מקולקל שעם פינוי אשפה נבון ורשויות אחראיות יכול להצטמצם מאד. וגם זה רק פני השטח של בעיית פסולת וזיהום הרבה יותר מורכבת וגלובלית שכולנו מעדיפים להתעלם ממנה.
שמירה על ניקיון הארץ היא לא, כמו שכותב גבה מצח אחד כתב, “המבחן הטוב ביותר לאהבת המולדת, לסולידריות חברתית ולהתפתחות אנושית”. היא כן, כבר עשרות שנים, מבחן שמסמן לאיזו קבוצה אתה שייך ולמי אתה צריך לבוז. ככה לימדו אותי מילדות – וגם אתכם. תגידו את האמת. מה שאנחנו יכולות לעשות כרגע זה קודם כל להגיד את האמת.
ואחר כך להתמקד במה שחשוב. יש פה המון ניקיון לעשות, והוא לא עניין טכני קל כמו הניקיון בחופי הכנרת.



