אבל איך נתחיל עם כוסיות?!
נעמי וינר ואביטל פלדמן מאתר “הכצעקתה” הוזמנו לאולפן “ערב חדש”. האתר (עליו כתבה צפי סער בגלריה) נועד לתת במה חופשית לעדויות על הטרדה מינית מילולית ופיזית ברחוב. או בשפת המייסדות: “אנחנו כאן כדי לשבור את המיתוס לפיו צעקות, שריקות, שליחת ידיים וצורות אחרות של תקיפה מינית ‘קלה’ הן נורמה חברתית ומחיר רגיל שעל נשים, וא/נשים מקהילת הלטהב”ק לשלם כאשר הן והם נמצאות במרחב ציבורי”. אבל שיחה על התמודדות עם תוקפנות גברית נגררה בעצמה לדינמיקה של מגננה והצטדקות בפני צמד המנחים דן מרגלית ורונן ברגמן.
ההתחלה סטנדרטית, לכאורה, הצגת הנושא. וינר, עורכת האתר, רק פותחת את הפה וכבר הם מתנפלים. היא מספרת על אחד האירועים האחרונים שדווחו באתר, ובו בחור בטריינינג נצמד מאחור לנשים בעצרת הזיכרון לרבין. טוב טוב, מתנפח מרגלית, זה כבר עניין ישר למשטרה, זו תקיפה… זה לא… (אני משערת שרצה לומר משהו כמו, זה לא עניין לבחורות שבריריות להתעסק בו, הא!).
לשווא, אך יצוין שברהיטות אין קץ, מנסה וינר להסביר שזה לא ממש עובד ככה – זה מביך לדבר על זה, זה משפיל, אף אחד לא מבין.
לכי חפשי.
הבא בתור הוא ברגמן. גם הוא מתקשה לראות סיטואציה שבה הגבר התוקפן הוא לא מרכז העניינים, כי אם הנפגעת עצמה, החוויה שלה. איפה האפקטיביות, מתלהם ברגמן, אם אי אפשר לזהות את התוקפן? בום, טראח, קליר-קאט. או שתופסים את האיש הרע או שכל זה לא התרחש. לעזאזל הדיבורים של וינר על החשיבות הרבה שיש במקום מקוון, אנונימי, שיקלוט את כל הגועל נפש הזה כי לאף אחד אחר אין כוח לשמוע אותך.
הלאה. עכשיו מרגלית לא מבין מה נחשב לאמירה מטרידה. פלדמן עונה לו: התייחסות לממדי הגוף של נשים, לגבי מה שהן לובשות. ואז מגיע הרגע (כבר בדקה 3:10, מתוך כתשע וחצי דקות של ראיון) בו נבין כולנו מה באמת מציק לברגמן את מרגלית: אם מישהו צועק אחריך ברחוב “את יפה” – זאת הטרדה? עצם זה שפלונית הרגישה מוטרדת, בלי קשר לכוונותיו של האלמוני שהטריד אותה, זה מספיק כדי לפרסם באתר שלכן?
במלים אחרות, אולי אתן סתם מקשקשות, הכל בראש שלכן. מה, רק רוצים לתת מחמאה, לא טוב לך?

וינר מסבירה כי למרות שיש משטרה, נשים לא יכולות לנסוע באוטובוס בלי להיות מוטרדות כל כמה זמן. גם אם גבר נחמד אליה ברחוב, היא אומרת, היא לא יכולה להיענות לו בגלל נסיון העשרים שהטרידו אותה לפניו. מרגלית מזדעק: יכול היות מצב שהאתר יגרום לאחד שהוא דווקא נחמד לא להתחיל איתך! אני ממשיכה לצטט פחות או יותר, כי זה באמת פנומנלי. ברגמן: המלה “כוסית” יכולה להיחשב לעלבון נורא על ידי בחורה אחת ולמחמאה לגיטימית על ידי מישהי אחרת שמצפה שככה יתחילו איתה (וואלה? קלוש, מר ברגמן. תראה לי אחת שתשמח אם יקראו אחריה ברחוב כוסית שמקורה אינו בפנטזיות שלך). אז איך מישהו אמור להתחיל עם מישהי ברחוב? הוא תוהה.
אכן, צרה צרורה. לעזאזל עם הפמיניסטיות הצדקניות האלה.
אני לא מתכוונת להביא עצות לחיזור, מסכמת פלדמן בחוכמה רבה. לא ברור כיצד היא שומרת על קור רוח.
לפני יומיים הייתי בחוף הים. ישבתי עם החברה שלי וקראנו עיתונים. אחרי זמן מה, במרחק כמה מטרים, התיישב בחור. באיזשהו שלב החברה שלי אמרה תראי, הוא נוגע בעצמו. הסתכלתי. הוא חשף שיניים בחיוך נלעג, לא מוריד את היד מאזור המשפעה. שימות העולם. הסתכלתי במבט מאיים (טוב, זה מגוחך לחשוב שמבט מאיים שלי ירתיע אותו, ואכן דבר לא קרה). החלטתי שלא בא לי לעשות עניין. גם היה לי כיף בים, גם היו עוד אנשים מסביב כך שלא פחדתי מתקיפה פיזית או משהו וגם אין לי אמון כל במשטרת ישראל. בסוף הלכנו. הוא נראה כאילו בינתיים איבד עניין, אז זה לא היה בגללו ישירות, אבל קצת בעצם גם. שווה דיווח?
לסיום, קטע מאחד הפוסטים האחרונים מהאתר:
“לפני כמה ימים יצאתי אל העבודה מכיוון הבית. הדלקתי את האמ.פי, הידקתי את האזניות, והתחלתי לצעוד. לא הספקתי לעבור 10 מטרים, ובפתח אחד הבתים הצמודים אליי, אני מבחינה בבחור צעיר, נועץ בי מבט. האזניות לא מעמעמות את המבט. המוסיקה שבוקעת מהן לא מספיקה למסך גם את מה שהוא זורק אליי בטון חזק ומתריס – ‘הייתי מת ללקק לך את הכוס’. אני שומעת אותו היטב, וממשיכה ללכת, כאילו זה לא קרה, כאילו לא שמעתי.
שעת הבוקר מאוחרת, ורחביה הומה אדם. אור השמש חזק, ולא מרחם. לא חשוך פה, לא מפחיד פה, לא שומם פה, הבית שלי נמצא במרחק 10 מטרים, ובתוכו נמצא הבן-זוג, ששומר עליי מהכול. אני דעתנית, אני חזקה, אני רהוטה. הלשון שלי חריפה, ואני לא נותנת לאף אחד לדרוך עליי.
אבל מה.
מפחדת.
מתה מפחד”.


