מהפכן, דיקטטור, אופורטוניסט
השבוע פיד הפייסבוק שלי התפוצץ מפוסטים עקב מותו של פידל קסטרו, כל אחד יותר בר-סמכא מהשני בסגנון הגברי-שרירי-בטוח-בעצמו שהחבר’ה בישראל כל כך טובים בו. ניתחו לא רק את חייו של קסטרו עצמו, אלא גם את ההספדים של ג’סטין טרודו, של חד”ש, של ביונסה ושל מושיק גלאמין שרבים מהם נעו בין תיאורי גיבור מהפכני, אליל טרופי, זה שהעמיד במקומה את ארה״ב האימפריאליסטית והחבר של צ’ה החתיך. חשוב לומר: פידל קסטרו היה דיקטטור. הוא דיכא זכויות אדם. הוא דיכא במיוחד את הקהילה הלהט״בית. למעשה, צריך לחלק את הדיון לשני נושאים שונים – האחד, המהפכה הקובנית. השני, שלטונו הרודני של קסטרו ושל אחיו ראול. יש משותף בין שני הנושאים, אבל הראשון נראה לי יותר חשוב בראי ההיסטוריה.
המהפכה הקובנית של 1959 לא היתה רק מהפכה. היא היתה הכרזת עצמאות. קובה לא היתה באמת מדינה עצמאית עד 1959 – מספרים לכם כל מיני שטויות על כלכלה פורחת, בתי מלון בוהקים משיש ונשים מגניבות. אבל היא לא היתה ריבונית. לא היתה לה הגדרה עצמית של ממש. היא היתה למעשה נתינה של ארצות הברית של אמריקה, כמעט כמו פורטו-ריקו רק עם ממשלה משלה, לכאורה.
נחזור מעט אחורה. קובה כמעט הפכה למדינה עצמאית בסוף המאה ה-19, כאשר לחמה על עצמאותה מהאימפריה הספרדית הרקובה. נבנתה לה בקובה תנועה לאומית דמוקרטית שלחמה בגבורה נגד הספרדים והיתה על סף ניצחון ב-1898. אבל, אפעס, המאבק הקובני לעצמאות הסתבך כשאמריקה נכנסה לתמונה. בשנים האלה, ארה״ב ניהלה מדיניות (על-פי דוקטרינת מונרו מ-1823) שהיתה באופן רשמי אנטי-אימפריאליסטית. היא ראתה את עצמה כאחראית על ההמיספרה המערבית כולה וכשומרת עליה מפני האימפריות האירופאיות האכזריות (שמאחת מהן, בריטניה, ארה״ב השתחררה בעצמה).
הדבר היה נכון במיוחד לגבי קובה, השוכנת לחופי פלורידה. ארה”ב נכנסה לקובה כדי להילחם בספרדים, לכאורה כדי לשחרר את העם הקובני מכבלי האימפריאליזם האירופי, אבל כשהגיעה השעה לעצמאות הקובנית – האמריקאים נתנו להבין בדרכם הייחודית שקובה תתנהל בעיקר על-פי דעתה ושיקוליה של ממשלת ארה”ב. ואז הקובנים, שלחמו על חירותם מול הספרדים, החלו להילחם באמריקאים (כפי שגם העם הפיליפיני לחם באמריקאים שהחליטו להפוך אותם לנתינים קולוניאליים אחרי שארה”ב הביסה שם את הספרדים).
אם כן, קובה היתה “עצמאית” באופן פורמלי, אבל במשך כשישים שנה שלאחר עצמאותה הפוליטיקה הקובנית היתה קשורה בקשר אינטימי עם הפוליטיקה האמריקאית. האמריקאים דיכאו כל התנגדות מקומית ושלטו בכלכלה ובפוליטיקה הקובנית. היתה סדרה של דיקטטורים לכאן או לכאן, והאמריקאים התערבו אינספור פעמים – גם צבאית – כדי לדאוג שזה יהיה דיקטטור ה”נכון” (וזה עוד לפני המלחמה הקרה). אמנם לארה״ב יש יד בכל מקום בגלובוס, אבל הניסיון של לטינו-אמריקאים עם האמריקאים הוא ארוך יותר, מר יותר, אינטימי יותר והרסני יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, כולל אפילו המזרח התיכון.

פאסט-פורווארד ל-1959. אולי ראיתם את “הסנדק 2”, יצירת המופת של פרנסיס פורד קופולה. חלק גדול וחשוב מהסרט הזה מתרחש בהוואנה, קובה. הסצינות האלו מציאותיות ביותר. השליט על קובה ב-1959 היה ברנש חביב בשם פולחנסיו בטיסטה. הוא היה לסירוגין דיקטטור מאז 1940, בתמיכה אמריקאית. אחסוך מכם את הפרטים המדכאים על שלטונו המושחת והנוראי. לא אספר לכם כמה קובנים טבח וכמה כסף בזז וגנב מבני עמו כשיצא בסופו של דבר לגלות. אזכיר רק שבסוף שלטונו, כשהיה ברור שמרבית העם הקובני לא יכול יותר לסבול את האיש, אפילו ארה״ב הפסיקה לתמוך בו.

אבל הבעיה מבחינת הקובנים מהסוג של קסטרו לא היתה רק הממשלה האמריקאית, אלא האמריקאים האחרים על האי – בעיקר אנשי עסקים, מפוקפקים יותר או פחות. התיירות המפורסמת בהוואנה? היא היתה בשליטת המאפיה האמריקאית, כולל של היהודי החם מאיר לנסקי. ענף הייצוא הגדול ביותר של קובה, הסוכר? בבעלות אמריקאית פרטית בלעדית. וכן הלאה וכן הלאה. חלק גדול מהתמיכה בקסטרו ומהפכתו נבע מכך שרוב העם הקובני ידע היטב שהוא לא ריבון, שהוא לא שולט על כל מה שרווחי באי שלו או על המשאבים שלו, שהעניינים בעצם מנוהלים לא בהוואנה, אלא בוול-סטריט ובפלורידה ובואשינגטון. ושרק אליטה קובנית קטנה נהנית מכל העושר הזה (האליטה הזאת היא שהגיעה לפלורידה אחרי המהפכה, כשקסטרו הודיע להם שחגיגת השחיתות נסתיימה, והפכה מיד לסוג של ימין קיצוני ולובי פוליטי).
כאמור, האמריקאים הפסיקו לתמוך בבטיסטה ובתחילה ראו את קסטרו, שמהפכתו צלחה והוא הגיע להוואנה כמנצח, בפתיחות מסוימת. קסטרו לא היה קומוניסט כשהחל את מהפכתו, בניגוד למה שנהוג להאמין, וגם האמריקאים ידעו את זה מצוין כי הם הכירו היטב את הלאומיות הקובנית עוד מהמאה ה-19. הוא היה פטריוט קובני כמעט גנרי שהאמין שהעם הקובני צריך להיות ריבון במדינתו. הבעיה היתה המלחמה הקרה שחלה באותו זמן של מאבקים לאומיים בעולם השלישי. כשהתברר לממשלת ארה”ב שחלק מרכזי מהפרויקט הלאומי של קסטרו ואנשיו הוא להחזיר את המשאבים הקובניים לעם הקובני ולהלאים את האינטרסים הזרים שהזרימו כסף לכיסיהם של מאפיונרים וטייקונים ובעלי מניות אמריקאים ורק אגורות בודדות לקובנים עצמם – הם זעמו.
דריסת רגל בהמיספרה המערבית
מאז המאה ה-19, מתקשים מנהיגי ארה״ב להפריד בין אינטרסים פרטיים לאינטרסים ציבוריים (ומספיק רק לראות את הנשיא האמריקאי הנכנס כדי להבין על מה אני מדבר). כך שאם אתה מנהיג חדש באמריקה הלטינית או אסיה בימי המלחמה הקרה ואתה פוגע באינטרסים הפיננסיים של חברה אמריקאית שיש לה מונופול אצלך – יהיה לך תיכף עסק עם הסי.איי.איי, או אם יש לך באמת מזל, עם המארינס. זה מה שקרה לחאקובו ארבנז בגואטמלה ב-1954, והוא אפילו לא הגיע לשלטון במהפכה אלא בבחירות דמוקרטיות לעילא, בדיוק מה שהאמריקאים תמיד הטיפו שצריך לעשות. אם אתה מתחיל להלאים, בימי המלחמה הקרה, אתה מיד מוגדר כקומוניסט. ואם אתה מוגדר קומוניסט (גם אם אתה לא באמת כזה), יש להפיל אותך.
אז זה בערך מה שקרה בקובה. האמריקאים החליטו שקסטרו קומוניסט עוד לפני שהוא ידע את זה על עצמו. ואז ניתקו איתו יחסים, והטילו אמברגו, ומיררו לו ולממשלת קובה את החיים. ולא רק מיררו אלא ניסו להרוג אותו מאות פעמים ושלחו צבא כדי לכבוש את המדינה חזרה ב-1961, מתוך אמונה מטורפת שהעם הקובני סובל עד כדי כל תחת שלטון קסטרו שהוא יתקומם ויחזיר את הסדר הישן. קצת כמו בעיראק כאשר דונאלד רמספלד הבטיח שהעיראקים יקבלו את החיילים האמריקאים עם אורז ופרחים. זה לא קרה בעיראק ב-2002, וזה לא קרה בקובה ב-1961.
זה ההקשר שבו הפך פידל קסטרו לידידם המצוין (והאופורטוניסט) של הסובייטים הנבלים, הציניים, שגורלו של העם קובני באמת עניין אותם כקליפת השום אבל ראו הזדמנות למצוא דריסת רגל בהמיספרה המערבית, להרגיז את ארה”ב ולאיים עליה כמו שארה”ב איימה קודם על בריה”מ (עם נשק גרעיני בטורקיה שכנתה).

והשאר ידוע, כנראה. קובה הפכה לאי קומוניסטי מבודד ומנותק מהעולם המערבי. ידידתה היחידה באמריקה הלטינית היתה מקסיקו הנייטרלית תמיד, וקסטרו הפך לדיקטטור הזה שקראתם עליו בלי סוף. אבל דבר אחד צריך לזכור. באיים הקריביים בימי המהפכה הקובנית לא היה דבר כזה, דמוקרטיה. היו דיקטטורים. אלה נחלקו לשניים: פרו-אמריקאיים, וקסטרו. רק נגד אחד הצדדים הוטל אמברגו מהסוג הזה ונעשו כל כך הרבה נסיונות להפיל אותו או לחסל אותו.
הייתי יכול לכתוב על זה שהוא היה הרבה פחות גרוע כ”דיקטטור” מעשרות רבות של דיקטטורים בני הדור שלו, שעל חלק מהם אולי מעולם לא שמעתם, אבל הם היו הרבה יותר רצחניים, מושחתים, וציניים ממנו. יכולתי גם לספר על החשיבות העצומה של המהפכה הקובנית עבור מאבקי עצמאות של עמי אפריקה החל משנות ה-60, עד כדי כך שגם באנגולה וגם בנמיביה קסטרו נחשב עד היום לאחד מאבות האומה ומותו התקבל באבל. הייתי גם יכול להוסיף שהוא היה ידיד נאמן של נלסון מנדלה בזמן שהדמוקרטים וחסידי זכויות האדם שישבו בשלטון בבריטניה, ארצות הברית וישראל תמכו במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה והגדירו את מנדלה כטרוריסט שמקומו בכלא. אבל ניחא. אין טעם להגן על דיקטטור, וזה מה שקסטרו נהיה בסופו של דבר.
לסיום, אי אפשר לדבר על קסטרו או על קובה במנותק מארה״ב. זו ההיסטוריה של קובה מאז 1898. לפני המהפכה של קסטרו ואחריה חיי הקובנים ואיכותם נקבעו קודם כל על-ידי האמריקאים. קסטרו היה קומוניסט בהקשר של היחסים שלו עם ארה״ב, הוא היה דיקטטור בעיקר במסגרת מה שארה״ב עשתה למדינה שלו והתנאים שהכתיבה לה מזה שנים רבות. אני לא מאמין, בסופו של דבר, שמטרתו של קסטרו מלכתחילה היתה רק להפוך לדיקטטור. המטרה העיקרית שלו היתה לשחרר את העם הקובני משלטון זר ומרודנות אימפריאליסטית. במובן הזה, אי אפשר להשוות בין דיקטטורה לדמוקרטיה כי זו מעולם לא היתה אופציה בקובה (הלוואי ותהיה יום אחד).
יש, לצערי הרב, להשוות בין דיקטטורות. ואם אני ממש מוכרח לעשות זאת, אז בין הדיקטטורה של איזה בטיסטה בקובה (או טרוחיו ברפובליקה הדומיניקנית או מובוטו בקונגו או מוגאבה בזימבבווה) לבין הדיקטטורה של קסטרו, אני מעדיף את זו של קסטרו. כי בהיסטוריה קוראים לזה קידמה. גם אם זו קידמה יחסית.
מושיק טמקין מלמד היסטוריה אמריקאית ובינלאומית באוניברסיטת הארווארד


