יד לבנים
יָד לַבָּנִים שֶׁגּוֹרְמִים לָנוּ כְּאֵב
שֶׁאֲנַחְנוּ יְכוֹלוֹת
לַעֲמֹד בּוֹ.
יָד לַבָּנִים שֶׁבֶּאֱמוּנָה
נָעִים בַּעֲלִיצוּת בֵּין שְׁתַּיִם,
זֶה כָּל כָּךְ מְאֻזָּן שֶׁרַק הַמַּחְשָׁבָה
גּוֹרֶמֶת לָהֶם עֹנֶג.
יָד לַבָּנִים
שֶׁרוֹאִים אֶת עַצְמָם
כְּאַנְשֵׁי הָעוֹלָם הַגָּדוֹל,
לַמְרוֹת שֶׁכְּבָר מִזְּמַן
הִפְסִיקוּ לְהַבְחִין בּוֹ.
אֲנַחְנוּ מַבִּיטוֹת בָּהֶם וְרוֹאוֹת
אַקְוַרְיוּם מָלֵא דָּגִים קְטַנִּים,
נַפְשֵׁנוּ יוֹצֵאת אֶל לֵב הַיָּם.
יָד לַבָּנִים שֶׁאוֹהֲבִים אוֹתָנוּ קְפוּאוֹת
בְּאֹפֶן בָּרוּר וּפִתְאוֹמִי.
יָד לַבָּנִים שֶׁכְּאֵב לֹא מְכֻוָּן
נוֹגֵעַ לְלִבָּם.
יָד לַבָּנִים שֶׁמּוֹנְעִים קוֹלֵנוּ
מִבֶּכִי, וְעֵינֵינוּ, מִדִּמְעָה:
כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵנוּ.
יָד לַבָּנִים שֶׁמְּקַוִּים שֶׁאֲנַחְנוּ פִּרְאִיּוֹת
אֲבָל רוֹצִים אוֹתָנוּ יְלָדוֹת קְטַנּוֹת,
נְקִיּוֹת כָּפּוֹת, עֵירֻמּוֹת מֵהֶקְשֵׁרִים
פֻּתֵּנוּ וְלִבֵּנוּ שָׁוִים.
יָד לַבָּנִים
שֶׁרוֹאִים בָּנוּ גַּן נָעוּל
לַחְמֹק לְתוֹכוֹ, לָשֶׁבֶת בּוֹ יָמִים אֲרֻכִּים
רוֹשְׁמִים זְמַן וְעֹמֶק וּתְנוּעָה.
יָד לַבָּנִים שֶׁיּוֹדְעִים לְהַרְפּוֹת מֵהַהֶגֶה
וּבְיָד אַחַת לְלַטֵּף אֶת רֹאשֵׁנוּ.
יָד לַבָּנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֲבָטָה נִפְלָאָה,
יָד לַגִּבּוֹרִים הַכֵּהִים וְהַקּוֹדְרִים
שֶׁמְּכַבִּים בָּנוּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ עַל כָּל חֲלָקֶיהָ
וְאַחַר כָּךְ מְדַבְּרִים עַל הַחַיִּים וְעַל אָמָּנוּת.
יָד לַבָּנִים שֶׁאוֹהֲבִים בָּנִים.
יָד לַבָּנִים שֶׁכְּשֶׁאֲנַחְנוּ מְדַבְּרוֹת
בְּלִי מוֹרָא גָּדוֹל בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים
מְכַנִּים אוֹתָנוּ:
“תָּא טֶרוֹר, עַרְפָּדִיּוֹת צְמֵאוֹת דָּם
יְחִידַת חִסּוּל מִקְצוֹעִית, קוֹמַנְדּוֹ קִרְקוּף,
סַיֶּרֶת סֵרוּס, מִילִיצְיָה שֶׁל חוּנְטָה
דְּרוֹם אָמֶרִיקָאִית,
תַּת מָדוֹר מְיֻחָד וְסוֹדִי שֶׁל יְחִידַת הַ-101
קְבוּצַת מְכַשֵּׁפוֹת יְמֵי-בֵּינַיְמִיּוֹת
הָרוֹקְדוֹת לְאוֹר יָרֵחַ בִּימֵי הַוֶּסֶת”*.
מָה הָיָה רַע עַד עַכְשָׁו?
מַזְכִּירָה שֶׁמּוֹצֶצֶת לַבּוֹס, רָלָ”שִׁית לָאַלּוּף,
פּוֹעֶלֶת לְאַחְרַאי מִשְׁמֶרֶת, כָּל אַחַת
בְּמִדָּה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת
שׁוֹאֶפֶת לְהִסְתַּלְסֵל גָּבוֹהַּ. לא בִּיג
דִיל.
יָד לַבָּנִים הָעֵירֻמִּים לְגַמְרֵי,
שֶׁנּוֹתְנִים לָנוּ לְגַנְדֵּר עַצְמֵנוּ בְּאֵשׁ.
שְׁרִיר קִיּוּמָם
מְלַמֵּד אוֹתָנוּ לְהַאֲמִין לְשֶׁקֶר
הָעֶרְגָּה לָנֶצַח.
מתוך ספרה החדש של ענת זכריה ״פלשתינה אי״ שעתיד לצאת במוסד ביאליק
*כל הכינויים: יובל יועז – ״גלובס״


