ובינתיים, בסוריה: מפונים בעל כורחם
פינוי. זה נשמע כמו מבצע הומניטרי. אבל המילה הזו טומנת בחובה אלימות. צילומים חוזרים על עצמם של שיירות אמבולנסים ואוטובוסים ירוקים משרכים את דרכם בין ההריסות ועיי החורבות. אלה שעוזבים את בתיהם, את עיר ילדותם, ככל הנראה לא ישובו אליה לעולם. זוהי הנכבה הסורית. טראומה פרטית וקולקטיבית שתשפיע על הדורות העתידים לבוא.
הלומי שוק ונרעדים, גברים, נשים וילדים מגיחים מתוך האוטובוסים הירוקים. הפצועים והקשישים. הם מספרים סיפורי זוועה על בני אדם שנותרו מאחור, לכודים תחת ההריסות באין מושיע. הם כחושים וקודרים, ודו”חות מתארים כיצד קבוצות המורדים אוגרות מזון, מונעות מהרעבים והנצורים להגיע אליו. הם בכל זאת העדיפו ללכת לאידליב ולאזורי הכפר ממערב לחלב, המצויים בשליטת המורדים ונתונים להפצצות בלתי פוסקות, ולא לחזור לאזורים הנשלטים על ידי אסד ולשוב להשפלה ולדיכוי.
במזרח חלב, על הקירות המופצצים, יצרו אזרחים סורים כתובות גרפיטי עם מסרים שנועדו לצבא המנצח שיכבוש את העיר. בכתובת אחת נוקבות המילים: “הבניינים ההרוסים שלנו הם עדות לאכזריות שלך ולעמידות שלנו”, באחרת: “מתחת לכל מבנה שהרסו בשאר ושותפיו קבורה משפחה עם חלומותיה” ובכתובת אחרת פשוט כתוב: “אנחנו עוד נשוב”.
המענה של הקהילה הבינלאומית לפשעיו של אסד היא טרנספר בכוח. שוב, המושג הזה שמשפטי נירנברג תיארו כפשט מלחמה וכפשע נגד האנושות נשמע כאן כאילו קליני. אין בו כדי ללכוד את הזוועה וכאב הלב, את העקירה החמורה שנכפית על המשפחות האלה. בחלב התנער הציבור מהעריץ למען חלום. הוא נאבק כדי לבנות חברה חופשית מצבתות המדינה הדכאנית. עכשיו הפכו כל הגנים הפורחים שלהם לבתי קברות.

זוהי תוכנית השלום שיש לאסד, רוסיה ואיראן בשביל סוריה. הטיהור השיטתי של כל הקהילות המתנגדות למשטר. בחודשים האחרונים התבצעו טרנספרים כפויים באזור הבירה, בחומס, בזבדאני, דאראיה, אלטאל, מואדמיה ואלוואער. מדיניות ה”כניעה או גוויעה” של אסד הציבה את האוכלוסיות האלה תחת מצור המיושם על ידי כוחות אוויריים רוסיים ומיליציות איראניות. תחת הפצצות כבדות ובחיפוש נואש אחרי מזון וציוד רפואי, נכפתה עליהם כניעה. בחלק מהמקרים, הם “פונו” ודור חדש של מתיישבים, נאמני אסד זרים, כבשו את בתיהם הריקים.
לפני שש שנים, הסורים התקוממו כי רצו דמוקרטיה. הם התקוממו כי הם רצו את זכות הדיבור במדינה שלהם שבמשך חצי מאה מנוהלת על ידי משפחת דיקטטורים ומאפיה. זו הייתה מהפכה שהיה בה יופי ותקווה, היו בה שירים ופזמונים וריקודים. אף אחד לא התייצב לצידם. הם ננטשו. הם נטבחו, נורו, עונו, הופגזו, נחנקו בגז וגוועו ברעב. ועכשיו מה שנותר מהם מגורשים מבתיהם, בניגוד לרצונם. אולי חלק מהם יופיעו בחופי הים התיכון, ואתם תקראו להם ‘פליטים’.
בינתיים הטיראן עדיין יושב על כסאו. כס המוות והחורבן.


