מה רע בכעס? למה כעס הוא לא טוב למאבק? מי החליט שאסור לנו לכעוס? מי החליט שאסור לנו לצעוק על עוולות חברתיות שנעשות כאן כבר שנים רבות? מי החליט שהשד העדתי, כמו שאוהבים הנאורים לכנות את עוולות הקיפוח, צריך להישאר בבקבוק ומי שמעז להוציא אותו הוא סתם מקצוען עדתי שעושה הון מכעס ושנאה? מי הם אלה שקובעים לנו את תוכן המאבק לשוויון, ואת דרכי פעולתו? למה רוב הזמן אנחנו עסוקים בויכוחים חסרי תועלת אם יש הפליה או אין הפליה? כשהמספרים והעקומות כל הזמן מוכיחים שיש עכשיו ותמיד הייתה הפליה. כל עוד לא נותנים לנו אפילו את הבסיס הזה שממנו אפשר להמשיך הלאה ולשנות את מצבם של המוחלשים, משאירים אותנו, באכזריות בלתי אנושית, ברמה של ויכוח אם יש או אין שד עדתי. האנשים שעושים לנו את זה נחשבים לנאורים, פתוחים, מודרנים, אנשים שיודעים לקרוא טקסטים, יודעים לנתח מצבים חברתיים בארצות זרות, מזדהים עם מיעוטים בסרטים ומצדיעים לגנדי ונלסון מנדלה. הם יושבים בצמתים חשובים כמו מערכת החינוך, בריאות, רווחה, תקשורת, אוניברסיטאות, מערכת המשפט ועוד. הם לוקחים אחריות על אמות המוסר והצדק במדינה עד שזה מגיע להפליה המכוונת נגדנו. שם הם עיוורים וחרשים אבל בכלל לא אילמים, שם הם נלחמים מלחמת חורמה בכל מי שמעז לטעון שיש הפליה.
בכל מקום אחר בעולם המפותח נותנים במה וכבוד לפעילים חברתיים שנאבקים על שוויון הזדמנויות, וחלוקה צודקת של תקציבים. רק אצלנו זה מיד מעלה גיחוך ובוז כשעל הקשבה אין מה לדבר.
חדשות לבקרים מוציאים ארגונים ומרכזים שונים סטטיסטיקות שמראות שחור על גבי לבן את הפער העצום בין עניים לעשירים, את החלוקה הלא שיוויונית במשאבי המדינה השייכים לכולם. מתפרסמים נתונים על הזכאים לבגרות עם הבחנות עדתיות מדויקות, מתפרסמים נתונים על זהות הסטודנטים שמצליחים להיכנס לאוניברסיטאות. כל זה לא עוזר ולא מזיז אף אחד נאור מדעתו הנחרצת שנשענת על רגשות ולא עובדות שאין דבר כזה קיפוח, ועכשיו זה ממש אופנתי לומר שהפער וההפליה הם חסרי צבע ועדות.
זה מתסכל, זה מרגיז, זה מכעיס, וזה מעייף, מעייף לאללה. בסרטים המועטים שנעשו בארץ על פעילים חברתיים שניסו לשנות והתפוגגו, רואים בבירור את חוסר האונים והעייפות של אנשי מאבק שזזו הצידה ושקעו ביאוש כי אף אחד באמת לא הקשיב להם, ובאמת תחשבו על זה, כמה זמן אפשר לדבר אל הקיר, או לנסות לשנות תודעה, או להעביר מסר בחמש דקות של פופוליטיקה כשארבע דקות עדיין מבלבלים את המוח בשאלה האם יש או אין קיפוח.
במפגשים מזווית כהה שנערכים בסינמטק תל אביב פעם בחודש יש לנו, פעילים חברתיים מזרחים, ערבים, ואתיופים את ההזדמנות לשבת לראות סרט ולאחריו לדבר בינינו, שיח שלנו, שעובדות היסוד ידועות ואפשר להמשיך הלאה לשמוע את עצמנו, להבין תהליכים נפשיים שאנחנו עוברים בדרך, להרחיב את שדה הראיה, לשמוע פעילים מהפריפריה ששום ערוץ לא טלוויזיוני לא יזמין, לצמצם רווחים בינינו, לשלב מאבקים, ולקבל צידה לדרך הקשה והבלתי מתגמלת בה אנחנו צועדים בדרך אל מחוזות הצדק והמוסר שלנו.