התקווה הגלומה בליכודניקים החדשים
גר במצפה רמון, עובד במרכז הצעירים ביישוב. קורא וכותב, סקרן לגבי כל דבר. חבר מנהיגות תנועת הפריפריות וסטודנט לתקשורת
ההצלחה המספרית של הליכודניקים החדשים, אחרי לא מעט שנים של פעילות פוליטית, וההצלחה שלהם בהצגת טיעון פוליטי קוהרנטי ומגייס הכניסה את הממסד הליכודי לפאניקה ובצדק. מי שהצליח לארגן 12,000 מתפקדים מאיים בקלות רבה על חברי כנסת מכהנים שנבחרו באמצעות הרבה פחות מהמספר הזה, ביניהם אורן חזן, מיקי זוהר, ז’קי לוי, שרן השכל ועוד. הצעדים שנקט הממסד מעידים על עוצמת הפאניקה שלהם, בחינת טפסי ההתפקדות, פסילת המונית של מתפקדים, עצירת האפשרות להתפקדות אונליין ויש לשער שיש עוד קלפים בשרוול הממסד.
ביחס למהלך נסוב ויכוח סוער האם הוא מונע מאג’נדה של סוס טרויאני שמאלני במפלגת השלטון או החזרת עטרה ליושנה של המפלגה הלאומית הליברלית. מן הסתם יש בו משניהם. מי שאכן רואה את עצמו במונחים של שמאל פוליטי (למרות עיוות המושגים הרווח) ומתפקד לליכוד מתוך ההנחה המיתית שהליכוד שלט, הליכוד שולט והליכוד ישלוט ולכן הזירה הדמוקרטית-פוליטית הישראלית היחידה היא הפריימריז לרשימת הליכוד לכנסת ומוסדותיה הפנימיים הוא אדם מיואש פוליטית שמקדם הלכה למעשה “דמוקרטיה” של מפלגה אחת, חזון שיש לו לא מעט תומכים בממסד המפלגה ככל הנראה.
נראה שהזרם המרכזי של המהלך הוא למעשה ימין ישראלי ליברלי או רך, אם תרצו, שעומד משתאה למול הנהגה פוליטית הולכת ומקצינה ושמפלגות הימין הרך האחרות לא מציעות לו כלום למקרה שיתפקד. הגדילה לעשות מפלגת “יש עתיד” שקראה לתומכיה להתפקד כדי להרגיש בבית למרות שלא יקבלו כל זכות השפעה פנים מפלגתית. יש לקדם בברכה את הפוליטיזציה של ציבור ישראלי גדול שדוגל בשוק חופשי, ליברליות, עוינות “רכה” לפלסטינים וערבים ופורמליזם חוקי. דחיקתם החוצה של הרבה ממנהיגי ליכוד מוכשרים הובילה במידה רבה לחיפושי דרך פוליטית חלופית מצד רבים. הוואקום הזה איפשר את לידתה של מפלגת כולנו בראשות משה כחלון שבבחירות האחרונות רצה תחת הכותרת “אוהבים את הליכוד, מצביעים כחלון” שמשקפת במידה רבה את מחירי ההקצנה הלאומנית וההיפר-קפיטליסטית של הליכוד העכשווי.

דברים דומים ניתן להגיד על המחנה הליברלי בליכוד שנחל שורה של מפלות ודמויות רבות הישגים נדחקו החוצה מהעשייה המפלגתית כגון דן מרידור, בני בגין, ציפי לבני ובמידה רבה גם רובי ריבלין שנתניהו ניסה לעשות כל שביכולתו כדי שלא יהיה נשיא המדינה. המחנה הזה חווה כעת תחיה מחדש באמצעות האנרגיה שהליכודניקים החדשים מזרימים למפלגה. אחד הקלפים החזקים של המתפקדים הוא הדגשת החלק בחוקת הליכוד שכולל בין היתר טוהר מידות, עליונות החוק, זכויות אזרח, חרות הפרט, צדק חברתי ושוויון הזדמנויות. טענת המובילים היא שהם רוצים להעמיד את הליכוד במקומו המקורי ולא להיכן שהגיע לאחר שנים של השפעה מאורגנת מימין.
מהשיח המיוצר במסדרונות הליכודניקים החדשים ניתן להבחין בבירור בנראטיב הימני מבית היוצר של דה-מרקר. עוינות להתארגנות של קבוצות מקצועיות הרוצות להשפיע פוליטית למען מטרותיהן, עוינות מרובה במיוחד לקבוצות שהן במקרה גם איגודי עובדים שהלגיטימיות של קיומן ושל פעולתן הפוליטית היא מושא לביקורת הארסית ביותר מהכיוון של דה-מרקר. אל מול קבוצות אלה השיח הזה מדבר על אזרחים “חופשיים” ו”רציונליים” שמייצגים את האינטרסים של “כולם” בניגוד לכפייה, אמיוציונליות וצרות האופקים של קבוצות אחרות.
התמקמותו של שיח זה במפלגת ימין מובהקת כגון הליכוד היא מבורכת ויש בה מו הפוטנציאל ליישר מעט את המפה הפוליטית הישראלית שהלכאורה-שמאל שבה מאופיין למעשה בשנאת עובדים מאוגדים ועידוד פלטפורמות “שיתופיות” שמספקות עסקים לעשירים ללא זכויות עובדים, שנאת עניים במסווה של ערבים וחרדים ורוח דון קישוט המנשבת במאמצי שבירת מונופולים והתייעלות – שהם מסמלי פירוק המגזר הציבורי ומדינת הרווחה. לאחר גניבת קול המחאה של שנת 2011 בידי מנהיג העבדים יאיר לפיד, גיבור ה”שמאל” של השנים האחרונות ומי שתולים בו תקוות להצליח במטרה ה”שמאלית” האולטימטיבית שהיא אך ורק הורדת ראש הממשלה נתניהו מתפקידו בכל דרך שהיא, התזוזה ימינה של הקול הזה היא מרעננת.
סיבת עומק נוספת שמצליחה להניע אלפי ישראלים למעורבות פוליטית טכנית, משעממת ופרוצדורלית שדורשת ארגון, תיאום, כסף וזמן היא המשבר החריף של הפוליטיקה הממוסדת המפלגתית. לפי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, אמון הציבור בממסד הפוליטי במגמת ירידה הנמשכת זה שנים ובתחתית הרשימה נמצאות המפלגות הזוכות לכ-14% אחוזי אמון, כ-82% מהציבור סבורים שאין להם יכולת להשפיע על מדיניות הממשלה. אלו מספרים נוראיים מנקודת מבט דמוקרטית, שיש בהם כדי לשקף את השבר של הדמוקרטיה הייצוגית בכל העולם. ולכן, במקום שיש פער עצום וצורך תמיד יצוצו פתרונות ודרכי פעולה חדשות.
ממשלות ומפלגות ימין רבות נשענות על מעורבות אזרחית נמוכה מאד, ביניהן המפלגה השמרנית הבריטית שמספר חבריה הולך וצונח, מדיניות דיכוי המצביעים שנוקטים מנהיגים רפובליקנים בארה”ב וגם הליכוד שפועל כעת רשמית לעצור את ההתפקדות לשורותיו תוך התגברות הדיבורים על אי הצורך בהליך דמוקרטי פנימי. משבר האמון של הציבור עם המערכת הפוליטית התגבר עם האנרגיה הרבה שהתגבשה במחאת 2011, וכמו בפיזיקה, אנרגיה לא נעלמת אלא מומרת. הציבור הישראלי צמא לעשייה ומעורבות פוליטית וכל מקום שיאפשר זאת, יזכה בקהל גדול ופעלתני.

מסתמנת כאן גם אפשרות לשמאל ישראלי חדש בעל עמוד שדרה ותשתית דמוקרטית. מעבר של הציבור הימני לליכוד ממפלגות ימין במסווה כמו “יש עתיד” ואגפים מסוימים במפלגת העבודה ומרצ פותח פתח לעשייה שמאלית חדשה. הקווים לדמותו של שמאל זה יהיו מדיניות כלכלית מרחיבה שתיטיב עם עניים ועובדים, רב תרבותיות ומאבק בגזענות, מדיניות חוץ שואפת השתלבות אזורית השוללת את שקרי “אין פרטנר” ו”ווילה בג’ונגל” ופוליטיקה דמוקרטית שנותנת תפקידים רבים ככל הניתן לכל אזרח – החל מהאפשרות לבחור ולהיבחר, הובלת הקמפיינים ושלל מוסדות פנים מפלגתיים בעלי תוכן אמיתי. מפלגת השמאל שתשכיל לתת את האפשרויות האלה תוכל להניע מהלך פוליטי שנשען על אזרחים רבים ולא על כוכבים וקמפיינרים שואפי ספין.
כתבה על הליכודניקים החדשים בערוץ 2



