ישראל בין דמיון לפברוק
העם והלאום הישראלים מטרידים מאוד את שומרי חומות הקונצנזוס הציוני. אורי יזהר, למשל, טוען שלאום ישראלי המורכב מיהודים ערבים מוסלמים ונוצרים בעלי אזרחות ישראלית אינו קיים, ושמדובר ב”המצאה שנועדה למטרות אידיאולוגיות ופוליטיות”. יהודה באואר אף גורס, שזואת המצאה של השמאל, “שעניינו העיקרי לתקוף את השמאל הציוני ולהמציא עם חדש, ישראלי, שקיים רק במוחותיהם”.
מאחורי טענותיהם מסתתרת הבניה מיתולוגית של הקונצנזוס בישראל, שרואה ביהודים לאום היסטורי. יזהר קובע שמאז חורבן בית שני ועד לעת החדשה חיו היהודים בקהילות דתיות מפורדות, “אבל היו להם זיכרון היסטורי משותף של ריבונות ממלכתית וחורבנה ותרבות דת משותפת… שפות תפילה… והיה ביניהם קשר מתמיד באמצעות ספרות השאלות ותשובות המסועפת”. אולם, פרקטיקות דת אלו אינן פוליטיות לאומיות המבטאות חתירה לשחרור או להשגת ריבונות.
יזהר עצמו כותב שהחילון והמודרניזציה הביאו למגמות שונות בקרב היהודים ומציין, בין היתר, את ההתבוללות והאוטונומיה התרבותית ביידיש. כיום, מחצית היהודים חיים שלא בישראל מבחירה, כשאין מי המונע מהם להיות חלק ממנה. האם באמת יהודי ארה”ב הם חלק מקולקטיב של לאום יהודי ולא חלק מהאומה האמריקאית? האם הנרי קיסינג’ר בשעתו וג’וזף ליברמן כיום הם פוליטיקאים יהודים בשירות העם היהודי או פוליטיקאים אמריקאים של האומה האמריקאית?
יזהר טוען שהלאומיות היא צירוף קולקטיבי היסטורי-תרבותי עם שאיפה להשגת ריבונות מדינית או הזדהות ושמירה עליה. “קולקטיב היסטורי-תרבותי” הוא מושג עמוסי משמעות שניתן לפרשו בדרכים שונות. הבעיה הראשונה נעוצה בכך שהמושג “תרבות” הוא מושג אופף כל. הלאומיות המודרנית רלבנטית גם ללאומיות ארצות ההגירה ,שבהן אין מה לדבר על קולקטיב היסטורי-תרבותי. ישראל של אתיופים, רוסים, מרוקאים וישראלים וותיקים היא דוגמה להעדר קולקטיב היסטורי שכזה.
יזהר טוען, ש”אין בזיהויה של ישראל כמדינת לאום של העם היהודי כדי לשלול את שוויון הזכויות של הפלסטינים אזרחי ישראל”. באואר טוען בהקשר זה ש”אין סתירה הכרחית בין העובדה שישראל היא מדינת הלאום היהודי לבין חיים דמוקרטיים בה, אם יהיו מבוססים על הכרה בזכויות המיעוט האתני-לאומי הפלסטיני שבה”.
אך לפי כל המדדים, הערבים בישראל אינם שווים בזכויות כאזרחי ישראל וגם אינם מרגישים שהמדינה רואה בם חלק ממנה, מה גם שהאורנטציה של המדינה היא אל קהילות העם היהודי בעולם ולא לאזרחיה הלא-יהודים שבתוכה. יזהר טוען שלאום ישראלי “אינו קיים”, אולם כשפנו עותרים (ואני בתוכם) לבית המשפט בדרישה להכיר בלאום הישראלי שלהם, טענה כלפיהם הפרקליטות שההכרה בלאום הישראלי מהווה “חתירה תחת יסודות המדינה”. מעניין היה לשמוע משפט זה נאמר בצרפתית או באנגלית בארה”ב ביחס לזכות ההגדרה של הלאום הצרפתי או האמריקאי.
האמת ששני הכותבים, שמייצגים נאמנה את הקונצנזוס השליט בישראל (ולצערי גם בתקשורת), מתעלמים מהעובדה שהלאום היהודי הוא מבנה אקסלוסיבי שאינו הולם שום הגדרה מקובלת בעולם. הלאום שראוי להיות מוכר בישראל חייב להיות לאום ישראלי אינקלוסיבי, כמו הלאומיות המערבית, שכוללת ממד אזרחי ותרבותי, שלא כקבוצה שתנאי הכניסה שלה נקבעים על ידי רבנים.
יזהר שמציין במאמרו שבארה”ב, הדוגמה הראויה למדינת כל אזרחיה, האזרחות מקנה גם השתייכות לאומית, טועה בטענתו ש”זהו היוצא מן הכלל שאינו מלמד על הכלל”. האמת היא שזאת הנורמה של הלאומיות המערבית. ישראל, למרבה הצער, דוחה נורמה זו ומעדיפה להמשיך את מסורת “התנועה הרומנטית בפוליטיקה” (קרלו שטרנגר ומנחם לורברבוים: “ציונות ללא רומנטיקה אתנית“), כמו גם הקהילתיות היהודית הא-טריטוריאלית. בניגוד למדינות בהן עוסק מאמרו של באואר, מדינת ישראל אינה רואה עצמה כרפובליקה. לא במקרה טען בני פלד ז”ל שמדינת ישראל בחרה להיות “ועד הקהילה היהודית בפלסטינה-א”י”.



