• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

נשים עושות שלום אומרות מעט

תנועת “נשים עושות שלום” מתרפקת על כתפי הגברים בהובלתו של נתניהו בתחינה כי “יגיעו להסכם שלום”, ומעוררת געגועים עזים לוויקי קנפו ול”נשים בשחור”

סיפור בת יפתח עורר בי מהרגע הראשון חלחלה וזעם: חלחלה משום שלא הבנתי, גם בילדותי, למה יוצאות נשים במחולות לקראת הגברים השבים מהקרב. הרי חלקם נהרגו, כולם קרוב לוודאי מצולקים בנשמתם ובגופם. גם מול הניצחון – איזו שמחה יש בלב האישה המקבלת בעל פגוע, ששלומה תלוי בנפול אויבנו? וזעם על יפתח על שבועתו להקריב קרבן אדם למולך הניצחון, ועל בתו – שמקבלת את הגזירה ללא עוררין. האלו הלקחים שהתנ”ך מוריש לי?

סיפור בת יפתח הדהד בזיכרוני מול הנשים הישראליות המחוללות ומזמרות על רקע פלסטינים כלואים, חסרי עבודה וחירות, חלקם חיים במערות עזובות ללא מים אל מול יישובים עם דשא ירוק וגגות אדומים, שכמה מנשותיהן מחוללות עם “נשים עושות שלום”. האם הן רואות אותם?

על פניה, “נשים עושות שלום” (נע”ש) היא תנועה רעננה, חייכנית, אופטימית, מרבה במחולות ובשירה ובצעדות עליזות. אומרת מעט מאוד. כמעט כלום. וככזאת מעוררת הרבה אהדה בארץ ובעולם. גם בפרלמנט שלנו. תנועה מצליחה כאילו. היא עומדת בניגוד גמור למחאתה של ויקי כנפו – שגם היא ותומכיה צעדו ברחבי ישראל עם דגלים מתנופפים ברוח אך תבעו בקול רם שינויים כלכליים; לתנועות נשים לשלום ישראליות, ובמיוחד ל”נשים בשחור”, שתבעה “די לכיבוש” וששימשה השראה לנשות ליבריה (שהן המודל לחיקוי לנע”ש אך מושתקת על ידיהן יחד עם כל התנועות שקדמו להן); למחאה הפמיניסטית של חמישים השנים האחרונות, התובעת שינויים ותיקונים ואפילו מהפכות בחקיקה, בקבלת החלטות, במבנה הכלכלי, בפטריארכיה.

נע”ש מנוגדת לכל אלו אבל מזכירה לי את מחאת האוהלים מ-2011: שתיהן ממוקדות בנושא אחד (אלו בהסכם שלום ואלו בצדק חברתי) אך אין להן ממש עמדה לגביו, שתיהן סחפו המונים, שתיהן בלטו במרחב הציבורי, שתיהן היו אופטימיות. ובעיקר, שתיהן היו “לא פוליטיות”. וזוהי אולי הצלחתו הגדולה של נתניהו.

נשים עושות שלום (צילום מתוך עמוד הפייסבוק של התנועה)
נשים עושות שלום (צילום מתוך עמוד הפייסבוק של התנועה). תנועה פמיניסטית?

בכלל, נתניהו הוא ראש ממשלה מוצלח ביותר – לשיטתו. הוא הצליח להגיע למדינה דו-לאומית בשליטה יהודית מלאה ובגיבוי (או לפחות בשתיקת) רוב העולם. הוא הצליח להשליט משטר תאגידי ניאו-ליברלי שתומך במצב הדיכוי והכיבוש (ניאו-ליברליזם בנוי על דיכוי וניצול מלכתחילה ולכן הוא כל כך הולם את הקולוניאליזם) וזוכה להערכה לא מעטה בעולם. והוא הצליח לפרק את החברה הישראלית לזהויות ושסעים ולהרבות פילוג ושנאה ופחד. זו היא שיטת הממשל שלו. לדעתי אלו היו מטרותיו מלכתחילה ומבחינתו – זו הצלחה כבירה.

כך הוא הפך את ישראל לא רק למקרה מוצלח של הכלכלה הניאו-ליברלית והקולוניאליזם המערבי, אלא גם לשדה ניסוי לכלי נשק, לשיטות לחימה, שיטור ושליטה עבור העולם, החושש מנדידת העמים והולך ומתרחק משיח הזכויות ומהדמוקרטיה (ראו את עלייתם של טראמפ, נשיא הונגריה, פוטין, אסד וכו’ – אלו השליטים החדשים המנהלים את העולם). אני מתקשה לצפות להתנגדות מערבית או מקומית ממשית למשטר החדש שהולך ומתעצב בישראל, בעצם כבר התעצב.

נשים עושות שלום היא תנועה אופטימית, מרבה במחולות ובצעדות עליזות. אומרת מעט מאוד, וככזאת מעוררת הרבה אהדה בארץ ובעולם. היא עומדת בניגוד גמור לתנועות נשים לשלום ישראליות

דה-פוליטיזציה של השיח והמחאה, המתלווה לניגוח השונה והאחר והביקורתי והתקשורת “השמאלנית”, היא אמצעי מרכזי לשיטתו של נתניהו. כל מי שהוא לא נתניהו שואף להתמרכז: יש עתיד, המחנה הציוני, לא מעט עיתונאים, רבים באקדמיה, במערכת המשפט, וכן, גם המחאה. כך נעלמים מהשיח הן הכיבוש והן החיבורים ההדדיים, הפוליטיים והכלכליים בין הנכים, באי בתי החולים, הקשישים ובעיקר הקשישות, עובדי ועובדות הקבלן, זכאי הדיור הציבורי, הפלסטינים בישראל ובשטחים הכבושים, הפליטים ומהגרי העבודה ואפילו בני ובנות דור המילניום, חסרי עתיד עם ביטחון תעסוקתי וכלכלי.

“נשים עושות שלום” מתרפקות על כתף הגברים בהובלתו של נתניהו בתחינה כי “יגיעו להסכם שלום” – אלו הגברים שמכוננים פטריארכיה, כיבוש ותספורת לעשירים. הן מפלרטטות עם שלטון מושחת, אלים ומסוכן, הן “לא פוליטיות” ונותנות פתחון פה שווה כביכול למתנחלות, הנהנות מתקציבי עתק, אתיופיות, שכורעות תחת הנטל והגזענות, פלסטיניות שהן “לא פה, לא שם”, נשות אקדמיה שעמדתן הביקורתית נסוגה בפני הקו הירוק. פתחון פה שווה? בין הסוס לרוכבו?

האם נשים עושות שלום היא תנועה פמיניסטית? תנועה פמיניסטית היא תנועה לשינוי חברתי – שלא לומר, למהפכה חברתית, כמו שאמר ישעיהו לייבוביץ׳ – הבוחנת את העולם על כל מרכיביו מנקודות המבט של נשים שונות, של צורות שונות של דיכוי נשים, של פטריארכיות שונות. תנועה פמיניסטית שואפת לבנות עולם ומוסדות חברתיים מחדש – או מוסדות חדשים בכלל – ללא דיכוי, ניצול, אלימות כלשהם. שינוי חברתי בסדר גודל כזה הוא תהליך ממושך, מרובה מהמורות, המאפשר לנשים רבות ושונות להשמיע את קולן הייחודי, לנהל את תרבויותיהן הסגוליות, להתחבר למורשות הנשיות המרובות שלהן, לבחון באורח ביקורתי את זהותן שלהן עצמן ומתוך כל אלו – להתחיל מלמטה לבנות עולם חדש. האם “נשים עושות שלום” מגשימות ולו אחת מכל המטרות הללו? אני בספק.

תנועה פמיניסטית היא תמיד תנועה לשלום: שלום לאישה בזנות, שלום לעובדת הקבלן, שלום לאישה בביתה, שלום לאישה הפליטה בנדודיה, ושלום גם לכל הילדים והגברים. ושלום גם בקרב המתנכלים לנו. עוד מטוס ועוד חומה ועוד חייל חמוש לא יצילו אותנו. ביטחוני תלוי בביטחונם של כל אישה וגבר בעולם וכל עוד יש אישה מוכה אחת בעולם מחמת היותה אישה, כל עוד יש אישה אחת החיה תחת כיבוש – אינני חיה בשלום ובביטחון. כולנו מחוברות – ומחוברים – לכל כי כולנו ילודי אימא וילודי אמא אדמה, כנשים המתחברות זו לזו, ששלומנו קשור זו לשלומה של זו ולשלומו של זה. כי אני נעשית בת אנוש משום שאתה בן אנוש. ולכן איננו שמחות ורוקדות בנפול אויבנו. לא מן הגברים נבקש כי יביאו הסכם שלום: הם יביאו לנו עוד גדר, טנק, מדנים, תירוץ. המטרה איננה לחפש את האשם אלא להשיב על כנם את היחסים שהופרעו ונהרסו על ידי הסכסוך. כנשים יש לנו שפה אחרת, תרבות אחרת, שהגברים (ברובם הגדול) עדיין לא למדו אותה. ואנו הנשים ננחיל שפה ותרבות זו לכל, גם לגברים.

כנראה שיעניין אותך גם: