אחיי האשכנזים, בואו ניקח אחריות
בתחילת השבוע שודרה תוכניתו של אמנון לוי על הפנים האמיתיות של הדיור הציבורי. מציאות חייהן הבלתי נסבלת של הנשים התלויות בחסדי המדינה, שהתייצבו באומץ מול המצלמות וסיפרו על מסכת נתעבת ומעוררת זעם של שלל אלימויות מיניות, לא יכולה להיות מובנת בנפרד מהסיפור המזרחי.
המאבק המזרחי הוא לא מלכתחילה המאבק שלי. אני לא מתיימרת לחוות או להבין את החוויה של מזרחי שעובר דיכוי בידי ההגמוניה האשכנזית. מדובר בדיכוי עקוב מדם. די אם אציין את ילדי תימן ובלקן ומשפחותיהם, את קורבנות הטיפולים בגזזת וה-DDT, את מי שמתים בגלל חוסר נגישות לטיפול רפואי, את אלה שעבדו את עצמם לדעת במפעלים המנוהלים על ידי אשכנזים שמרוויחים מהשעבוד שלהם. אלה שמצאו את עצמם נלחמים בצבא בעל-כורחם, אנשים שהוסללו לחיים בשכר מינימום, לדיור ציבורי ואחר כך נמנעת מהן הזכות לחיות בכבוד, בעלי חוב מזרחים שהתאבדו בגלל נושים אשכנזים.
הדיכוי הזה מגולם בדחיקה לפריפריה, בהסללה, בהרחקה ממוקדי הכוח של החברה בישראל, באפליה בקבלה למקומות העבודה, בתת ייצוג בבתי המשפט וייצוג יתר בבתי הכלא. הדיכוי הזה בא לידי ביטוי בין פערי שכר שקיימים היום – אפליה בשכר בשיעורים של 6% – 20% שלא ניתן להסביר אותה על ידי פערים בהשכלה, כישרון או תכונות אופי.
זוהי רשימת מלאי חלקית של עובדות חברתיות הגלויות לעין כל: הדיכוי קיים והממצאים שמגבים את הטענה המזרחית בדבר דיכוי הם נתונים אמפיריים. אפשר לדון בשאלה האם וכיצד ניתן להיאבק לנוכח הדיכוי, אבל אי אפשר להתווכח על זה שהדיכוי קיים, ולא נובע מ”תחושות קיפוח ומסכנות” כפי שאשכנזים לא מעטים אוהבים לטעון. כפולנייה הארדקור, אני חושבת שצריך להגיד את הדברים באופן חד משמעי: הדיכוי של מזרחים בידי אשכנזים הוא עובדה חברתית.
כאשכנזייה, אני קודם כל ולפני הכול מכירה בכך שהדיכוי הזה קיים ונוכח. אני לא מתווכחת על כך ואני תמהה (בכנות) על אודות אחיי האשכנזים אשר סבורים לתומם שניתן להכחיש אותו. בספרה הקאנוני “טראומה והחלמה” כותבת ג’ודית הרמן שהמפתח להחלמה היא עצם ההכרה בטראומה שהתחוללה. אני סבורה שדיכויים של מזרחים בידי אשכנזים הוא טראומה חברתית רבת ממדים.
השלב המתבקש הבא הוא לקיחת אחריות. כן, אני אשכנזייה עם שק של אשמה לבנה. אני מתנצלת על החלק שלי בדיכוי ומתנצלת על כך שאני נמצאת יחסית בצד המרוויח ממנו. אני גם יודעת שעבור חלק מהמזרחים, ההתנצלות הזאת עלולה להיתפס כמעליבה. הכוונות הטובות שלי רחוקות מלהשפיע על המציאות. ייתכן שאין להן משמעות כלל, ייתכן שאין בהן צורך, כי התנצלויות לכשעצמן אינן מתקנות שום עוולה היסטורית. אבל אם ניתן ללמוד מניסיון העבר, התנצלות פומבית עשויה להיות חלק מתהליך של צדק מאחה. אני מנסה. אני לא יודעת אם יש סיכוי לאהבה שלי, אהבה של אישה אשכנזייה לגבר מזרחי. אהבה שהיא אישית ופוליטית כאחד, כמו כל דבר על פני האדמה הזאת, שעליה אנחנו מדממים היסטוריה, אם להשתמש בלשונו של ארט ספיגלמן בספר הקומיקס על השואה, Mouse.
אני חושבת שאנו, הצאצאים למשפחות ניצולות שואה, היינו צריכים לדעת טוב יותר ולפעול בנחישות כדי לא להיעשות מקורבן לתוקפן, לא להפוך מדויד לגוליית. היינו צריכים לדעת טוב יותר ולא להיות גזענים בעצמנו. ההסבר הפסיכו-היסטורי לזה הוא פשוט: היינו קורבנות, הפנמנו חלקים מהדיכוי והפכנו להיות מדכאים, כלפי עצמנו וכלפי אחרים. השאלה בכלל אם יש צורך גם בהסברים. אם זה הוגן לכפות את ההסברים כלפי אלו שנפגעו מהדיכוי שאנחנו אחראים לו ונהנים ממנו. (כן, יש גם “אנחנו האשכנזים”, אנחנו לא בדיוק מסכנים ומוחלשים ואולי פעם נצליח לדבר על משהו חוץ מאשר על עצמנו).
הדיכוי הזה בא גם לידי ביטוי סמלי, בהדרה מבעלות על נכסים רוחניים. הדוגמה שקופצת לי לראש היא של המשורר אשר מזרחי ז”ל, שתמונתו מצאה את דרכה לספרי המוזיקה של תוניסיה אבל לא לשטרות הכסף הנהוגים במדינת ישראל. על קיומו של מזרחי גיליתי באקראי, בבית הכנסת החלבי עדס שבנחלאות בירושלים. שמעתי את המתפללים שרים, ואז הלכתי הביתה וניסיתי להבין מה הם שרים בעצם. למעשה, המנהג הזה של שירה ארוכה בין תפילת ערבית ומנחה הוא ייחודי לבית הכנסת הזה, שהוא אתר מורשת לאומי ומתפללים בו כמו לפני מאות שנים בחאלב). קראתי קצת על אשר מזרחי, מגדולי משוררי ישראל שמשום מה איש בישראל לא שמע עליו (אולי מפני שהיגר מהארץ בחזרה לתוניסיה בעקבות פרעות תרפ”ט וחזר לכאן רק כדי להיקבר בין רגבי ציון, אחרי מלחמת ששת הימים). השירה של מזרחי היא שירה ציונית מאין כמוה, אחת הדוגמאות הטובות לכך היא שירו “למולדת שובי רוני”.

כשהתוודעתי למשורר אשר מזרחי, נפל לי אסימון, אסימון שאישי ניסה להפיל אצלי לאורך זמן. הבנתי שאני לא יודעת מהו המאבק המזרחי, אבל אני יודעת מה המאבק המזרחי אינו. המאבק המזרחי הוא לא יללות שבר על קיפוח ואפליה ותחושת קורבנות שאין לה אחיזה במציאות. יש במאבק המזרחי מי שמבטאים את עצמם בדרכים שאינן נעימות לאוזניים אשכנזיות. לשמחתי הרבה, לא כל המזרחים מרגישים צורך להתנצל או להסביר את עצמם על כך שהם מדברים בשפה כזאת. יש חלקים במאבק המזרחי שמדברים בלשון העצמה ודרישה לשוויון זכויות. נכון, יש גם מזרחים שמשתפים פעולה עם הדיכוי כלפיהם, ומי אני שאשפוט אותם או אערער על החוויה האישית שלהם. אין לי זכות לכפות על אף אחד תיוג של מישהו שעובר דיכוי. אם מזרחי לא חש את הדיכוי האשכנזי על בשרו ומוצא את דברי פוגעניים, אז אני מתנצלת גם על זה.
התנצלויות זה עוד דבר שאשכנזים אוהבים (מקום שני אחרי היעלבויות). ברור לי שיש מזרחים במעמד סוציו-אקונומי גבוה משלי שיקראו את דברי ויחושו חמלה כלפי הנפש האשכנזית המתייסרת (ייסורים במקום שלישי אחרי היעלבויות והתנצלויות). אני מה שאני ומי שאני, והייתי רוצה מאוד שיהיה שיח אחר בין אשכנזים למזרחים מאשר השיח של ימינו. הייתי רוצה שאנחנו האשכנזים נפתח את השיח הזה בהכרה ובלקיחת אחריות, ללא תנאים מוקדמים. ושאולי משם נוכל להמשיך הלאה, לכיוונים של צדק, תיקון עוולה ופיוס.
הכותבת היא פעילה חברתית, צרכנית נותנת שירות, בוגרת תואר ראשון בסוציולוגיה וסטודנטית לתואר שני בחינוך מיוחד


